במאי 2008 התערבבתי עם סבתי ז"ל.
התחלתי לכתוב בשפה הרומנית.
שירים ומכתבים נלחשו באוזניי. מילים שלא הכרתי או שנמחקו מזיכרוני, עלו והראו את עצמם כתובים על דפיי.
בעקבות החוויה הזו נסעתי לרומניה.
ושם הועשרתי מנוכחותה הרבה יותר מהצפוי.
הפוסטים הבאים שאעלה כאן קשורים להתערבבות זו.
התבקשתי מאמי שאניח לה, אך היא
איננה מניחה לי.
סיפורה רוצה לצאת דרכי.
האם זהו באמת סיפורה? האם זו היא או רוח אחרת, או דמיוני, או המצאתי?
מי יודע
הרי הכל העולם הזה הוא דמיון בלבד. אשליית המאייה.
אנחנו חווים את העולם דרך התופעות שהמנגנון האנושי אשר ניתן לנו מפרש ומגדיר.
והיכולת לברוא, לדמיין, לחלום, לכתוב, לצייר, להציג, היא חסד שניתן לנו.
אשרי החסד האלוהי הזה.
קוזונק
במכולת השכונתית מצאתי קוזונק: עוגת שמרים תפוחה של קקאו ושקדים, מצופה סוכר תמים ומבריק. הדרך מהמכולת לבית בו אנחנו מתגוררים אורכת שלושה בתים ושלושה עידנים. עצרתי בצד הנחל המתפתל בין הבתים, הנחתי את השקיות הגדושות במצרכי הבוקר. שמש קרה הכתימה את ידיי בנקודות מהבהבות. ופתאום, את דיברת אלי מתוך כפות ידיי. ספרת לי שאת היא שאפית כאן בשבילי את הקוזונק הזה. שהקוזונק הזה ימתיק את ימיי כאן עד שאסיים את מסעי. שאת תהיי אתי כל הזמן, שלא תעזבי לרגע.
ואחר כך אספת את דמעותיי הנסתרות מליבי ועשית מהן מחרוזת שענדת לצווארי. לאן שתלכי תלווה אותך מחרוזת זו,
אחזי בה בצר לך, מששיה, ואם תרצי היא תיהפך לעט כסוף עם כובע זהב בה תכתבי שירייך, או למכחול בצבע מוב בו תציירי את נופי געגועייך.
הנחל פכפך ויילל. תרנגולות אדומות התקרבו לשקיות שלי והחלו לנקר בקצותיהן. אחת מהן הניחה לי ללטפה אני צחקתי אליה. גל של אושר מנחם שטף אותי. אינני רק אני. היא כאן היא כאן איתי, שומרת לבי, מפקידה את סודה בנשמתי, הופכת אחת איתי, ערגתה ערגתי, סודה סודי.
רומניה, אוקטובר 2008
איזה יופי כתבת, ציירת וצילמת איריס. אשרי הכוח היוצר שלך! באהבה
תודה תמר יקרה. כיף לשמוע ממך
מרגש איריס, מה שאת מספרת על ההתערבבות שלך עם סבתא. מעניינת הבחירה גם במילה "התערבבות". מילה לא מיסטית אלא ממשית, חומרית.והרי את מדברת פה על דברים שברוח, ובכל זאת בחרת בביטוי כל כך "ארצי".
מאוד יפה איך את "עונדת" אותה עליך.
אהבתי את התפילה הכתובה על כף היד, והאותיות המתערבבות בצבע, כמו לחש קסמים.
אחרי כל חוויה שאת מביאה משם, אני קמה רעבה לבדוק מה יש טעים במטבח!
לוסי, אני אוהבת את ה"ניתוחים" שלך. מעניינת האבחנה שלך הקשורה להתערבבות. לא חשבתי על זה. המילה עלתה לי אינטואיטיבית.
אולי זה בא לי מהציור…
החיית לי במילותייך את הקוזנוק הזה, את הסבתא, את הבלבול בין הזיכרון למאיה, לכול. אין עלייך בובה.
תודה יעלה. שימחת אותי
המשיכי לספר את ספורה איריס, אפשר להתענג על כל מילה, שטעמה כטעם הוגה הזו מנוף ילדות מידיה של סבתא.
צריך להיות העוגה..
חני, אמשיך ותודה על העידוד. אנסה לאפותאת העוגה בעצמי
🙂
איריס, החיבורים (הערבובים) עושים עור ברווז.
ציור הורד היד והכתוב מ ש ג ע
או ריקי, אוהבת את עור הברווז שלך… הרי שלחתי לך סמסים מרומניה עם העוגה הזו ועוד כמה ממתקים שנקרו בדרכי…
נכון נכון אבל את הציור המשגע לא , הוא יפה בעיני מאד
:))
איריס, הרסת אותי עם העוגה הזו! אני עד היום מריחה אותה באפי ואמי כבר איננה שנים כה רבות. לא יאומן. תודה.
שולמית, את יודעת לאפות עוגה כזו? תודה על תגובתך הסוחפת
איריס, תענוג צרוף לקורא. חווייה גדולה לכותבת.
הכי מוזר שמתחשק לי לעשות את הטיול הזה… לא בבולגריה של הולדתי לא בצרפת של גידולי… ברומניה שהיתה קצת שלי באמצעות שכונת הרומנים בה גרתי 10 שנים.
סבינה, החמאת לי, את שאוהבת גדולה של ארץ ישראל, פתאום משתוקקת לרומניה החושנית המורכבת הזו, אבל אני בטוחה שתהני, ואלי פעם באמת נארגן טיול טירות למשל ברומניה
בדרך כלל אני לא מתקשה לנסח את ההתבוננות בשילוב המרתק שאת עושה בין תיעוד או וידוי יומני, לבין צילום או ציור וכתיבה פיוטית במסע הזה לרומניה. הפעם מצאתי את עצמי לנוכח היצירה במצב שאחד מחוקרי המיסטיקה קרא לו Ahhanes. את התחושה החזקה ביותר יצר הטרנדפיר, כך נדמה קוראים לפרח המוקף כולו בכיתובים ואת קוי ותוי כתב היד מחליפה תפילת תחנון. הצירוף של העמידה העיקשת לפענח את עצמך באמצעות הסבתא וסיפורה מול ההתנגדויות והאיסורים מעצימים את החוויה וכמובן הקוזונק מבית אמא. והנה כתבתי כל כך הרבה במקום שבו אולי הייתה שתיקת הפליאה, אומרת יותר, אך כמו שסמואל בקט אמר פעם: המילים הן גשר הכרחי בין שתיקה לשתיקה ואת החלל שהיה צריך להיות ריק ומלא, מלאתי במילים ואני מקווה שהוא לא נותר ריק.
מרגש מרגש הכוח היוצר שלך וההתחברות עם הסבתא ,מדהים לחשוב שהם איתנו גם אם הלכו ,חיים דרכנו, מלווים, מנחים מדריכים ,כמה יפה לתפוס את המציאות ברב מימד ,איריס ,תודה על החוויה מצפה להמשך
…ואשרי החסד האלוהי
כן חנה, לא כולם איתנו, חלקם נחים או אולי התגלגלו שוב, מי יודע, אבל ההרגשה החזקה הזו שנשמה מסויימת מלווה אותנו היא מאד חזקה, ואם נפתחים לזה אפשר ליצור עם זה ביתר עוצמה. אוהבת את קריאתך בחומריי ונראה לי ששתינו מתכוונות אותו חסד..
לא נותר ריק, מושלה, ותגובתך מרגשת מאד.
תגובתך מרגשת ותגובתי נפלה כאן למטה, אז הנה עוד אחת: אהבתי את הציטוט מבקט, את הריק והמלא, את הדבר והיפוכו האותו מקום עצמו, את המילים ואת השתיקה
תודה איריס, בדיוק, הפרדוכסים האלה של הקיום המלאות והמורכבות, בדמיון ובמציאות, האין והיש הם אלה, עם כל הקושי לנוע בתוכם, שנותנים אולי את סיבת החיים ותכליתם. את המה והאיך שבשבילם החיים כדאיים
האמנות שלך מרגשת.
:))
שירתי, לו יהי
ומי יתן עוד חרוזים במחרוזת עתיקה מחודשת זו
ואחר כך אספת את דמעותיי הנסתרות מליבי ועשית מהן מחרוזת שענדת לצווארי. המחרוזת הזאת היא הספר הזה. אענוד אותה לצווארך. מופלאה!
שירתי, לו יהי
מי ייתן עוד חרוזים במחרוזת עתיקה מחודשת זו
נפלא. בורד הזה יש חיים, מפעים.
יונת, באמת אמרו לי היום תלמידותי לציור שציירתי אשה בשושנה שלי, אולי את סבתי. הרבה פעמים התת מודע מצייר את עצמו ואנחנו הציירים – רק הכלי המוליך
איריס, אז זה לא רק הדמיון שלי. אבל לא רק השושנה שלך, אלא כל הקומפוזיציה רוחשת חיים, יוצרת תנועה מאגית כמעט.
והאמת שעכשיו הייתי אוכלת בכיף עוגה כזו , עשית לי תיאבון לזה, יודעת לאפות?
יונת, לא ממש, יותר לבשל, ועוד יותר לבשל המילים ובצבע
איריסי
מרגשת אותי מאוד בחירתך. יצירותייך הראשונות שהכרתי היו עם סבתך.
חוויה עזה עוברת, ורגעי התגלותה של סבתך קסומים. הציור נפלא, נגיעה ונביעה מלאת חיים.
תודה סמדרי, גם לך חלק באומץ שלי להביא את הדברים מלבי
רקמת נפש יפה מ"מרחקי היקום האחר".
העיסוק בסבתא (או בסבא) מאד מעניין (גם אני, דרך הכתיבה, עסוק בהם הרבה -בעיקר בסבתא). אולי יש מרחק נכון בין הנכד/ה לסבתא שאין בין הילד לאמו ואביו, שמאפשר כתיבה כזו רצופת אהבה לסבתא (להבדיל מהכתיבה הבקורתית באשר להורים).
אולי קל יותר למצוא שורש אצל סבתא, שמאפשר התערבבות כזו. בעוד שהקרבה להורים מבוססת בחלקה על הצורך בהבדלה. אין ערבוב, אין תמהיל מתוק (קוזונקי) כזה.
ולכן מרתקת (וזה, אולי, לא פחות מעניין מהסבתא המדברת דרכך) הבקשה של אמך שתניחי לסבתא. מאחורי הבקשה הזו מסתתר סיפור גדול מאד, שמבקש להיחשף (והבקשה הזו נובעת מאהבה לבת).
שחר מריו יקר תודה על תגובתך המעמיקה. באינסטינקט ראשון רציתי מייד להגיב למשפטך האחרון ב: "כאן אתה טועה". אבל אני אקח את זה, אחשוב על זה, אתבונן בזה בסבלנות, ומי יודע, אולי אופתע. וחוץ מזה הדברים תמיד הרבה יותר מורכבים ממה שהם נכתבים ונראים ומתדמיינים