בננות - בלוגים / / הנזל וגרטל במבצר רשנוב
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

הנזל וגרטל במבצר רשנוב

 

 

ליד ברשוב, על צוק המזדקר מעל העיירה רשנוב, שורד מבצר רשינרי הנטוש אך המשמש עלייה לרגל לתיירי רומניה בגלל ההיסטוריה העקובה מדם שלו, בגלל שרידיו המרשימים (מבעיתים), בגלל הנוף הנשקף ממנו.

 

טיילנו בין חורבות המבצר והשקפנו על הנוף הפרוש של השדות השטוחים כמו מפות שולחן ושל הגגות החומים המלבניים כמו טבלאות שוקולד ועל תפרחות העננים המשתנות ברחבי השמים הכחולים, הנראות כמו נשמות תקועות מעל המבצר, המחכות שמישהו יבוא וינתק את חוט שייכותם למקום, להיסטוריית  האדמה הזו.

 

בין שבילי המבצר פתאום התגלה לעיננו כלוב ברזל גדול, התלוי באוויר, על מוט ברזל שנעוץ בחזקה בחומת המבצר. שער הכלוב היה פתוח והוא התנדנד קלות ברוח. קול חריקתו העלה בעיניי את הכלוב שבו כלאה המכשפה מהנזל וגרטל את הילד.

 

גדלתי על ספר עם ציורים מדהימים מבעיתים במיוחד. סבתא הייתה מדפדפת בו ביחד אתי ומספרת בלשונה את הסיפור שוב ושוב, איך גרטל הייתה בוכה ומגניבה להנזל עצם יבשה, כדי שיראה למכשפה, במקום את אצבעו, כמה עדיין רזה הוא.

 

כשגדלתי ציירתי רבות את הסיפור הזה. הציורים עדיין במגרות. חקרתי מה היה שם בסיפור ההוא שהביא אותי להיות מי שהייתי לפני 20 שנה. קבלתי תשובה חלקית וסגרתי במגירה.

 

ג" ואני עמדנו מול הכלוב, קרוב מאד. בכלוב היה מקום לאדם אחד, בישיבה. על הקיר היה כתוב הסבר, ברומנית: "כאן נכלא הנידון למוות עד שהועלה לגרדום". ביציאה מהמבצר מוצג הגרדום.

דמי הכניסה 8 ליי לילד, 20 ליי למבוגר. אישה חייכנית, חסרת שיניים, נתנה לנו כרטיסים מצהיבים, משומשים.

 

יצאנו משם אחרי שעתיים, עם 40 תמונות  ואני אולי קבלתי עוד תשובה או שתיים, אחרי 20 שנה, מאין נובע מעיין הכאב.  

והייתי מפל נוזל מראש המבצר ועד המכונית שחיכתה במגרש החנייה למטה.

 

רומניה, רשנוב, 2008

 

49 תגובות

  1. שולמית אפפל

    לא יאומן איזו אכזריות מעשה ידי אדם מסתתרת מאחורי היופי הנשקף מהצילומים, זו ארצו של סבי ואמי נולדה שם. איריס, ודאי לא פשוט היה לעמוד מול הכלוב, אבל לי היה מזל מסוים, אצלנו בבית איש לא ספר אגדות.

    • איריס קובליו

      שולמית יקרה, אכן לא פשוט היה, ומי מחפש פשטות? לא בשביל זה נסעתי. והרבה פעמים מחפשים דבר אחד ומוצאים אחר. הפתעות ולא הפתעות.

  2. איריס, מרתק! הכלוב מעביר בי זרמים חשמליים, וסחרחורת.מדמיינת את הנידון ובוכה איתו. כמה צינית התיירות !
    המשפט "ועל תפרחות העננים המשתנות ברחבי השמים הכחולים, הנראות כמו נשמות תקועות מעל המבצר, המחכות שמישהו יבוא וינתק את חוט שייכותם למקום, להיסטוריית האדמה הזו."
    מרגש !בגלל זה אני מצטטת את כולו, שום חלק בו מיותר.
    אהבתי מאוד כילדה אגדות ומשלים, אולי כי עניין שכר ועונש היה שגרה יומיומית.אח"כ כשגדלתי (לא בטוחה שבגרתי…) גיליתי שלא תמיד למרות היותך ילד טוב – אתה מקבל פרס.

    • איריס קובליו

      לוסי, אני אוהבת את קריאתך, יקירתי.
      לגבי נשמות תקועות, הרבה פעמים במקומות עתיקים כאלה, במיוחד באכזריים שבהם, אפשר להרגישם חזק, אפילו להריחם. כן המקום מצמרר.
      פעם אחת, באי גן העדן עליו כתבתי כאן רבות, הרגשתי כאלה נשמות תקועות מייללות. המקום הוא מאד רוחני ומטוהר ומה לא, אבל אני הרגשתי, וקצת חקרתי וגיליתי שנטבחו שם אינדיאנים.
      מראית העין מתעתעת
      ואת הנזל וגרטל הבאתי לכאן גם בשבילך

  3. טבע האדם אכזרי. ילדים יכולים לחוש בכך באמצעות סיפורי אגדות. בבגרותם, סיפורים היסטוריים ילמדו אותו דבר. אח"כ יבואו טיולים ונדודים ברחבי העולם. כאן מצודה, שם גרדום, כאן בית כלא, שם מחנה ריכוז. עדות אילמת לאכזריות.

    והצילומים תמיד פסטוראליים ויפים.

    • איריס קובליו

      שחר, אפשר להסתכל על טבע האדם כאכזרי, אך מהו טבע? לאדם ניתנה תבונה ויכולת הבחנה ויכולת להתפתח ולנסות להיטיב. לאדם ניתנה חמלה. ולאדם ניתנה אהבה.
      לאדם ניתנה אהבה.

  4. יפה, ממחיש, משולב, כלובי, נופי, מיוחד.

  5. הכלוב בצלום ובציור, אפלולית הצלומים שאחריו מעבירים בגווי צמרמורת, גם לי בילדותי היה חשבון ארוך עם הספור הזה.

  6. כמה מבעית!!! צמרמורת.

  7. חשבתי על פוסט אין דרקולה שלך, ועל הדרקול האמיתי ועל זה שהכלוב המצמרר הזה והגרדום היו בעצם הצורה הפחות אכזרית להוציא להורג. ואני תמיד באירופה מפחדת להיכנס לארמונות ומבצרים. כמעט בכולם יש חדרי עינויים מפחידים עם כל המכשירים, וזה כנראה מושך תיירים.

    למזלי גם לי לא סיפרו סיפורים מפחידים, אבל תמיד שמענו ליחשושים על השואה שהיו גרועים מכל אגדות האחים גרים.

    • איריס קובליו

      ענת, אין ספק שישנם דברים הרבה יותר מבעיתים מעמודי תליה וכלובים.
      לא התכוונתי להבעית.
      זהו תהליך אישי שלי כיוצרת ואיני מרגישה אשמה או רתיעה מלהכנס למבצרים או לכתוב על כלובים.

      • זה מספיק מבעית ומזכיר לי הרבה דברים שאני מעדיפה לשכוח, ובוודאי שאת לא צריכה להרגיש אשמה – את לא אחראית לאסוציאציות שלנו, אבל כן, מאד היה לי קשה הפוסט הזה, וגם הקישור לסיפור האיום הזה, וגם הניגוד לפוסטים האחרים מרומניה, שגם העצובים היו יותר עצובים ממזעזעים, וזה בהחלט מזעזע. חשבתי שאם אני אסתכל שוב אולי הזעזוע הראשוני יפחת, אבל הוא לא.

        • איריס קובליו

          היי ענת, כתבתי תגובה למטה לאסתי ג. חיים ונראה לי שגם התכוונתי אליך באותה תגובה. אנא קראי, אם יבוא לך.

  8. היי איריס, גם אני שמתי לב במיוחד לתפרחות העננים שנדמו כמו נשמות תקועות…

    צילומים מרהיבים.

    אולי תעשי לנו בשנה הבאה טיול מאורגן לרומניה? אם כן, אני כבר נרשמת (:

    • איריס קובליו

      תודה גבריאלה על תגובתך המעודדת, ואני שמחה שאת שמה לב לפרטים:)
      ומי יודע..טיול זה רעיון לא רע. אשמח

  9. מירי פליישר

    מוכרים אכזריות. ערפדיות או אכילת ילדים . כמה אגרסיה יש בסיפורי האחים גרים . ולמי שמספר אותם לילדים בלי מודעות מה זה עושה להם. לפעמים ילד מרגיש בכלוב כזה חשוף למבטי המבוגרים ולכוד בידיהם . דוקא אלה שהוא אוהב או אוהבים אותו. לפעמים גם כמבוגרים אנחנו לכודים. והגרועה מכל היא מלכודת הדבש.

    • איריס קובליו

      מירי, אני לא יודעת למה את מתכוונת במלכודת הדבש. איני מצטערת שנחשפתי לסיפורי אגדות אילו. אני מי שאני בזכות הנזל וגרטל, כיפה אדומה, שלגיה ובזכות סבתי האהובה שעד עכשיו אני יכולה לשמוע את קולה מספר לי ולראות את קסם תמונות האימה. ואוי לנו אם היינו נסחפים וזורקים או שורפים את מקס ומוריץ (פוליטיקלי קורקט שמורקט), כי איפה היינו ללא הקטרזיס הזה, ללא הפחד, ההזדהות, השנאה, האהבה, הציורים המרטיטים

      תודה תודה להנזל וגרטל

      • מירי פליישר

        איריס כנראה קראתי מהרהורי ליבי . מלכודות דבש כמו שכתבתי שהקרובים לנו ביותר כולאים אותנו בכלוב הקשר שאינו מאפשר לראות את הפתילים הרעים. זה לגבי תחושותי עם האגדות ההן. מה לעשות גם אני לא מיישרת קו ,כאמור מתוך קריאה אישית. אני מלאת הערכה לפוסטים המקוריים שלך מרומניה ובכלל ואין לי ציפייה שתהיי אחראית למשהו מתגובת הקורא.בלוגך הוא מבצרך ומהיותר מרתקים שקראתי.

        • איריס קובליו

          מירי יקרה. מודה על אהבתך.
          הבנתי את מלכודת הדבש.
          והפרחים שצילמת גם יפים אך מילכדו אותי בדבש, ולכן התאחרה תגובתי

  10. מה השאלה? סיפור נורא שחלמתי עליו לא מעט כילד. לא צריך דרקולה כשאנשים לגמרי לא ספרותיים מתנדנדים להם ונמקים בכלובים תלויים.

    • איריס קובליו

      אמיר, לא הבנתי את תגובתך

      • החומה והכלוב והאבן המחודדת מעוררים קונוטציות לא נעימות כך הרגשתי למראה עתיקותיה של פרג כמעט בכל עיר יפה בארופה יש מרתפים אפלים בטירות עתיקות או גרדומים או כנסיות שצריחיהן דוקרים את השמיים עדות לנפש האדם, שאינה יודעת שובעה או שמא מנוח

        • איריס קובליו

          חנה, נפש האדם מורכבת ולכן הנופים שהוא יוצר מורכבים גם הם. המבצרים הם עדות לחשכה נוראה. לדעתי העידן ההוא חלף, אבל יש לנו נטייה להתמכר לחושך שמופיע מדי פעם, לראות את הנורא ולא לשים לב עד כמה העולם משתנה ברובו.

  11. איריס, אשכרה כלוב תלוי בין שמים לתהום , המוח האנושי ממציא פטנטים אין מה להגיד.
    יפה מאד תיאור הנוף שכתבת :
    "תמונת הנוף היא תמונת הנפש"
    כך כתבתי פעם

  12. יש יופי, איריס, בסוד הזה המתפענח וחומק בין אגדה למציאות, בין עבר והווה. הניגוד בין הנוף הפסטורלי לבין הימצאותו של רוע האנושי עובר חזק. ובנוסף בתוך סיפור האימה הטמון בכלוב ובאגדה, את עוברת כך אני חש איזה תהליך זיכוך שעובר כור היתוך של זיכרון, טבע, נוף ונפש, ובו חוט החסד של גילוי העצמי.
    אני אוהב מאד את התיאור שלך שאינו משתלט על הנוף אלא מתמזג בו בענווה.

    • איריס קובליו

      מוישלה, אהבתי את המילה ענווה.
      הלוואי והייתי.
      ותהליך הזיכוך- מי ייתן. העולם משתנה, הגדרותיו משתנות ואנחנו רק צריכים לשים לב, לא להתפס לחשכת הבורות והסבל.

      • פוסט מהאגדות – ילדות, אימת הסיפורים, אימת המציאות ונוף שנלקח הישר מהאגדות.
        היום כבר אין סיפורים שמאפשרים לילדים לחוות אימה ולהגיע לרגיעה עם סוף טוב. הכל מגוהץ ומחונך כל כך.

        • איריס קובליו

          מיכל, נכון, רוב הסיפורים שנכתבים היום נתונים בידי מערכת העורכים של ההוצאה: "תגמרי את הסיפור כך וכך, הוסיפי לימוד כזה ואחר, הקפידי על שוויון בין המינים, הפחיתי אכזריות או השמיטי אכזריות, אל תכתבי ארוך מדי, תיאור נופים זה משעמם, והעיקר הציורים צריכים להיות ברורים, צבעוניים ועליזים, ללא צללים וללא אמירה אמנותית איכותית."
          נכון?

          • בדיוק כך איריס בדיוק. האקוורל סובל במיוחד – צריך להכניס אותו למחשב, למחוק את הגוונים ולהוסיף בתכנת גרפיקה ורוד בזוקה או כתום תפוז שיהיה ברור יותר.
            הנייר – רק לא לבן! פסטיבל מוגזם של צבע שמשטלת על המילה.
            והמילים – בדיוק כמו שאמרת.
            אני מתנחמת בספרים של פעם – טוב שאיורי השחור-לבן של נחום גוטמן, לבנון וחבריהם לא עברו את משטרת המחשבות הזו.

          • איריס קובליו

            מיכל, גם אני מתנחמת באיורים של פעם. יש לי אוסף די מכובד. פעם לימדתי ילדים בספריה חוג ששמו משהו כמו: איך להתאהב מחדש באיורים של פעם…

  13. איריס, התמונות מרהיבות. אבל מי תלה את מי, מה קרה שם?

    • אסתי ג' חיים

      איריס,
      כמה תמים נראה הכלוב הזה, כמו כלוב ציפורים גדול, שאף הוא נורא בעיני, איך הופך הזמן את האכזריות האנושית לנוף פסטורלי ומצודות שנבנו בזיעה ודם למונומנטים תיירותיים. כל זה ניכר בצילומייך היפים, המעודנים ובטקסט המדוייק, המרטיט את הנפש. אירופה התרבותית היתה אמבטיה גדולה של דם שנספג עם השנים אך ניכר בעדויות ככלוב הנורא הזה.

      • איריס קובליו

        אסתי, הכלוב לא נראה תמים וגם הנוף הפסטוראלי איננו תמים כלל. העיירה מתחת למבצר נראית כעיירת רפאים וגם השמיים העומדים מעליה משנים את צורתם בדיאלוג נוקב עם החורבות ומתקני העינויים. הבאת הנזל וגרטל שלי בתוך המבצר הוא חיפוש שורשים מאד עמוקים, הרבה לפני מחנות הריכוז שהוזכרו כאן.
        לכל נשמה בעולם הזה נתנת תפאורה שונה ומערכת סמלים אישית. אין להשוות טרגדות ולא רק אירופה היתה אמבטיה של דם, כפי שאת אומרת, לבי נפצע אנושות גם בהודו וגם אי שם בשמורת אינדיאנית מחוקה.

    • איריס קובליו

      סבינה
      בשבילי זה לא משנה הרבה..

  14. התמונות מרהיבות והסיפור מצמרר.

    • איריס קובליו

      תודה רונן. איזה סיפור מצמרר, הנזל וגרטל? הכלוב שלפני התלייה, או ביקורי שם וכתיבתי עליו?

  15. קסום ואפל ויפה ומבהיל כאחד

    • איריס קובליו

      דפנה, קסום ואפל היה בשבילי סיפור הנזל וגרטל, גם יפה וגם מבהיל. רומניה העלתה בי הרבה זכרונות. לפעמים הרגשתי כמו מי שעומדת למות ורואה את חייה חולפים כבסרט. אבל זה היה גם מענג. מרהיב. מפחיד ומושך כאחד.

  16. תמיד מרגש ושובה לב.

  17. רק שנשכיל למצוא וליצור תמיד את ניצוצות האור והאהבה בחשיכה שהמוח האנושי יודע ליצור.
    מרגישה שיש כאן צלילה למעמקים.
    אוהבת את השילוב בין האגדה, התמונות ותנועת הנפש במסע. הצילום למטה נראה כמו ציור שמן.

    • איריס קובליו

      תודה אוקי. גם לי הצילום למטה נראהכמו ציור שמן מהמאה השבע עשרה, דווקא הולנדי

  18. הרסת אותי!!!

    את הספר הזה, הספרון, גם לי היה בילדותי…

    איורים נהדרים נהדרים.

    סרקי לי עוד תמונות, איריס.

    אגב, אני נורא נהנה מהפוסטים הרומנשטים שלך.

    וגם הייתי בקשר עם ניר סגל, אף שלא יצא לנו להיפגש כשהיה בארץ.

    הוא באמת מקסימון אמיתי – שלחתי לו את "ויהי סיפור" שלי לברזיל.

    נשיקות, יוסי

    נ"ב – בשבוע שעבר עשיתי לראשונה עמידת ידיים… בעזרתה האדיבה של ענת צחור, כמובן…

    • איריס קובליו

      יוסי
      אשמח לסרוק לך ולשלוח, ואיזה יופי שגם אתה גדלת על הספר הזה. הרי אנחנו באתו גיל בדיוק… ונחמד לי שאתה קורא את הפוסטים הרומניים שלי.
      שמחה על הקשר על ניר.
      עמידת ידיים?

השאר תגובה ל רונן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו