בננות - בלוגים / / המזרקה בסטרדה מושילור
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

המזרקה בסטרדה מושילור

 

 

 

הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו.

מיקה, אישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשט, נולדה שש שנים לפני אמי. היא כבר היתה בוגרת מספיק בעיצומה של המלחמה. אבל היא אהבה לרקוד. אמי והוריה שכרו בביתם דירה נפרדת, עם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדים. כך ספרה לי סבתא. אמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שהוא כבר נהרס. ומה הטעם. אבל מיקה, אשה צבועה בלונד, מדיפה בושם צרפתי, עם לחיים ורדרדות, אמרה שהבית כמובן קיים. שהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שיניים. בעלה הלך לעולמו ומכוון שבניה התחתנו , החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העיר. הגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת משני צדיו, שרידי הזוועה של צ"אושסקו. היא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמונית. היה חם אך הרומנית השוטפת שלי, זר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומנים, העלו את מפלס החביבות שלה. היא דברה על ילדיה ונכדיה. אני רציתי לשמוע על סבתא שלי. היא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ. בגיל הזה זוכרים הרבה.

האם את זוכרת את סבתא שלי?

בטח שאני זוכרת.

איך היא הייתה?

נחמדה. היא היתה חברותית עם אימא שלי. זו הייתה ההגדרה שלה.

האם הייתה עצובה?

לא יודעת. היא הייתה רגישה.

איך היה סבא שלי?

הייתה לו חנות.

בגדים?

כן, בקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור.

הגרמנים שרפו?

לא זוכרת הייתי נערה. כבר אין שם שום דבר, רק בניינים.

האם יש לך תמונות מאז?

לא. הצטלמנו בעיקר בים. בנופשים.

אין לך אף תמונה של סבתא שלי?

לא.

ושל אימא? הייתן חברות, לא?

לא היינו באותו גיל. היא היתה ילדה קטנה ואני נערה.

אבל עכשיו אתן בקשר. הרבה שנים אתן בקשר. למה בעצם?

אימא שלך שולחת לי מדי פעם קצת כסף.

אימא ואבא שלך באו לבקר לפני עשר שנים. נסענו יחד לסינאיה.

רוצה לראות תמונות שלהם מאתמול? (בדיוק קבלתי באימייל והבאתי אתי מחשב).

היא לא הראתה התלהבות. פתחנו מחשב.

הנה גל הבת שלי, הנה אחותי והבת שלה, הנה אימא ואבא.

אבא שלך חולה? היא שואלת.

כן היה לו התקף לב. הוא מרגיש יותר טוב עכשיו.

שיהיה בריא.

והנה תמונה שלי. אני דומה לסבתא? היא לא עונה.

כשאחותך היתה ברומניה עם ההורים, לפני יותר משלושים שנה, היא היתה דומה לאימא שלך. שיער כהה מתולתל.

ואת? למי את דומה? אני שואלת, איך היה אבא שלך?

אבא שלי היה קצין במשטרה. הוא הכיר את כולם.

אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?

לא ממש החבאנו, אבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמה. אבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסו. אבל אני לא זוכרת הרבה. הייתי רק נערה.

ואני חושבת, נערה בת עשרים, בגיל של גל, הבת שלי, ששום דבר לא חומק מעיניה הפקחיות.

אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשות. את האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנון, נוגעים בתקרה ונמעכים קצת. ג" מקליט את שיחתנו. הוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותר, אבל הוא מתעקש ומצלם, אולי משהו יצוץ.

את יודעת, אני אומרת, שסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?

כן, שמעתי משהו, היא אומרת, מה זה היה?

דיפרסייה שבאה לסירוגין,

אהה, משהו של העצבים, היא מגדירה וקובעת שזה בגלל שלא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה.

וסבא שלי? אני שואלת, היא אהבה אותו?

לא יודעת. הם לא רבו. אני הייתי נערה. לא שמעתי כלום. הייתה לה חברה, רוזה. היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה, היא גיחכה.

ואימא שלך, זואה, אני אומרת, גם הייתה חברה שלה?

כן, אימא שלי המסכנה כבר לא בחיים, וגם אבא שלי וגם בעלי. מסכן בעלך, היא אומרת פתאום, בטח משעמם לו, היא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.

אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?

היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.

אין לי. אני בטוחה. אבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלך, יחד איתך ועם אמא שלי, בבית ההוא, כשהייתם ברומניה. בת כמה היית אז?

בת חמש עשרה אני עונה.

כולם משתנים, היא אומרת. החיים עוברים.

אני כותבת ספר על סבתא שלי, ושירים. אני מרגישה צורך להסביר את סיבת בואי אליה. אף פעם לא דברתי רומנית אבל תמיד דברו אלי רומנית, בתקווה שיום אחד אזכור אם אצטרך, והנה, אחרי כמעט חמישים שנה, התפרצה הרומנית לחיי בסערת רגשות חריפה וכתבתי עשרות שירים ברומנית.

הספיריט של סבתא שלי נכנסה ביניסיתי לגשש אחרי דעתה.

טוב, אם את מאמינה בזה, אולי…, היא אומרת, הרומנית שלך באמת טובה. אז איך התחלת לדבר פתאום?


בבטן שלי התערבבה כל רומניה. שלושת השבועות בכפרים ובהרים, פני האיכרות וגיעגועי האווזים וגעגועיי שלי שנבעו ממעמקים מסתוריים, ריחות הבשר העולים באש שגירו את יצריי הקדומים והגבירו את רעבוני העז, בניגוד הגמור לשנות הצמחונות האדוקה שלי, שמלותיהן האדומות ירוקות של הצועניות, המחוללות בפסטיבל הקבבים והמוסיקה הרומנית בעמק בראן, ריחו של העץ הנשרף בקמין עם העשן שעולה מהארובות, טעמם של התפוחים הגנובים מהעצים, געיית הפרות המתהלכות חופשי על דרכי העפר, עם עטיניהן הענקיים הנוטפים חלב, צבעי החלודה של עצי הסתיו הרומני, האוויר החותך בצוואר


אני שמחה מאד שבאת לבקר אותי, אמרה גב" מיקה, אני אגיד לבן שלי, הרופא, שישלח לך תמונה של הבית הישן. את יודעת, אבא שלי בנה אותו רק בשבילי. ב– 1926 אני נולדתי וב– 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממני. מה את חושבת? את קצת מבינה בעתיד, לא? אולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזה. כל הזמן מוכרים אותו. האם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממני? אז מה את צריכה תמונה. תלכי לשם ותצלמי. ואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.

נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הבית. כל כך קטן, חשבתי. צילמתי. לא היו הרבה אפשרויות צילום. חבורת כלבים נבחו מחצר הבית ומהרחוב. ג"יפ שחור חנה בתוך החצר, ששער ברזל חדש סגר עליה. לא היו שם שושנים.


הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שלי. בדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחד, שעמד עם אישה מבוגרת ונערה, מרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל "באיזה מספר? אז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרה. ככה עושים כולם היום. גנבים הנובורישים האלה. שימותו כולם. מגיע להם" והוא המשיך לקלל.

הלכנו לקצה הרחוב, עד לאותה נקודה בה אמרה לנו גב" מיקה לנו ששם עמדה חנותו של סבי. עמדנו בצומת רחבה מאד של שני רחובות ראשיים. התערבבו שם חשמליות, אוטובוסים, רכבת עילית ורכבת תחתית, מכוניות, בניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטית, חנויות ורעש. במרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלה, בעדינות שעומדת בניגוד לסביבתה. עמדתי רגע והתבוננתי במזרקה. הייתי רחוקה ממנה, אבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.

ואז ידעתי.

במקום של המזרקה הזו, עמדה החנות של סבא, שנשרפה עם פרוץ המלחמה ההיא.

 

בוקרשט, אוקטובר 2008

 

 

28 תגובות

  1. וואו. וואו, איריס. איזה מסע!!!

    רוצה לשמוע עוד. מהפנט.

    • איריס קובליו

      שירתי
      יהיה עוד. התעוררתי אל בוקר בוקרשטי, ובמקום לצלוח שוב את הים הסעור של העיר הזו ושל לבי המרוגש, אני שוקעת באינטרנט ואין לי כוח לעוד יום אחד..
      אני חושבת שפשוט אלך לקנות לי שמלה אדומה
      🙂

  2. וואו איריס יקירה, איזה מסע שורשים עמוק את עושה שם, עד לכאן אני יכולה לחוש את הכאב שלך ואת הגעגוע.

    • איריס קובליו

      תודה נעמי. אם רעד השורשים מגיעעד לארצנו הקדושה, אני שמחה
      לאט לאט אשחרר עוד

  3. אחחח איריס יקרה, איזה מסע זהות וחיבור את עושה להגיע לשורש נשמתך, אני קורא בנשימה עצורה, הכאב, רוחה של סבתא, אכזבת המפגש עם מיקה, הסערה הפנימית שלך, כל כך חי ורוטט.
    מחבר אותי לסיפור של הורי באופן חריף ונוגע עמוק. כתוב מרתק.

    • איריס קובליו

      מוישלה, אז כדאי לנסוע לרומניה. שורשים זה חזק יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין, גם אם הם מתעוררים אחרי כמה עשרות שנים.
      ובטוח הרומנית שלך תתפרץ, כמו אצלי, ברגע שתדרוך רגלך על אדמת הארץ הנפלאה הזו.
      ים של דמעות פרץ מעיני כשירדתי מהמטוס. זה היה מוזר. היום, אחרי 3 שבועות, אני מבינה למה. געגועים קדומים מטורפים כמו נס ופלא.

  4. אני מרגישה את רומניה דרך תאוריך יותר מאשר כביקרתי שם סגורה עם כמה עשרות משוררים במלון.

  5. כמה מרגש, איריס. אין מלים.

    ולא יכול שלא לחשוב על פולין – בית הקברות של משפחתי – שלא נסעתי אליה.

    • איריס קובליו

      אמיר יקר, שמחתי שהתרגשת. תודה שקראת. ושום דבר לא פיספסת. בטוח שבית הקברות ההוא עוד מחכה לך, ברגע הנכון, בזמן הנכון

  6. איריסים אש ומים הסיפור שלך.
    מוסיפה וואוו על הקודמים

    • איריס קובליו

      ריקי יקרה
      עוד מעט, ברמת השרון, עם הסיפורים, הדמעות והאושר
      מבטיחה לעשות לך ממליגה
      🙂

  7. מרגש, איריס.
    טלטלה עצובה (אבל יש בה משהו טוב ומזכך, נכון?).

    דבר דומה קרה לי כשביקרתי בבית הקברות היהודי ברודוס, שם קבור אבי סבתי.

    תודה.

    • איריס קובליו

      כן שחר, יש לנו הרבה ציפיות. הרבה דמיונות. הרבה סיפורים שמספרים לעצמנו. אבל מה שמוזר הוא שהמציאות עולה על כל דמיון לפעמים. רק תלוי איך מסתכלים עליה.
      המסע הזה אכן מטלטל, ומטלטלה כידוע יוצא המון אבק.

      🙂

  8. סיפור מרגש מאוד, איריסי
    הבית מדהים בעיני, כל כך הרבה
    פתחים בחזית, והם גדולים ומעוצבים.
    מדהים גם החיבור למים (ואש, צבע החלודה) דרך סבך.

    • איריס קובליו

      כן סמדרי, גם לי זה לא היה צפוי.
      אבל התגובות הנפלאות שלכם, ידידי, מצליחות מעט לעלות את מפלס העצב, התסכול והיאוש שבחוסר ההבנה הבסיסית לנפשי בקרבתם של קרובי דמי.
      רק זר יבין, אולי, מהי האש הזו שמניעה אותי

  9. איזה יופי את מספרת, איריס.נוגע, מרגש, פנינה.

  10. מרתק מאוד איריסקה, נשיקות. איזה מסע שןרשים את עוברת. ואוו! קשה.

    • איריס קובליו

      יעלה, תודה שאת עוקבת. בהמשך עוד מאותו מסע רווי אמוציות. קשה אך מופלא. גם הרבה אושר היה בו (בי)

  11. מרגש מאוד. מזכיר לי מסע דומה שערכנו בווילנה (בהזדמנות). כל חיפוש השורשים הולך ומיטשטש, עכשיו יש רק זכרונות דחוקים.

    • איריס קובליו

      תודה רונן.
      מתיד מעניין מהו אותו רגע שמבשיל הרצון העז לשרשיך. זה לא כמו שחשבת שיהיה. זה לופת בכח ואינו מרפה. וכמובן בדרך כלל לא עומד בציפיות הראשוניות, אבל בהחלט מוביל למקום אחר, לא צפוי

      • איריס
        ספור מרגש שהעלה עצב בלבי. והרהרתי על השרשים של היהודי, שמצאים בלבו בראשו בזכרונותיו הכואבים. הוא מבקר את הזכרונות מתי תפסק נדידת העמים שבתוכו? הצלחת להעביר את הגעגוע והרצון לשייכות את הקשר למשפחה והחבור והנתוק מהעבר. ואת הקיבוע של האחרים שגרים שם והקביעות שלהם אצלם החיים ממשיכים מאותו מקום

        • איריס קובליו

          כן אמירה, ולא רק החיבור והניתוק של אלו שגרים שם, אלא גם של אלו שהיו שם ועברו לכאן וגידלו צאצאים שלא מתקרבים ובין המילים העצב הזה באמת אוכל
          תודה שקראת והגבת

  12. נגעת. אין איך להגיד את זה אחרת, למרות שאולי לא צריך לומר זאת, זה עשה לי שאני אוהבת.

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו