נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

חלודה

 


 

לא אעלה על רכבל, יקירי

מפאת נטייתי

לגזור את חוטי החיים

כשאני באוויר

מעל הרים חלודים

כמסתריי

פלטיניש, רומניה 2008

 

36 תגובות

  1. גם לי נטיה כזו, אבל בסוף עלית, לא? יפה החלודה בהרים ובמסתריך

    • איריס קובליו

      לא עליתי, חני יקירתי, פעם אחת, דווקא בחרמון, הספיקה לי לכל חיי. שם איבדתי חמש שנות חיים נראה לי…

  2. איריס, ראיתי "חלודה" וכבר חשבתי שזה לפרוייקט זיקנה. מזל שלא — מרהיב ומנחם.

    • איריס קובליו

      סבינה
      אולי בשבילך אעלה כאן שיר על "זקנה" וחלודה, על איך מקרצפים חלודה, גם בגיל 50…:)
      תודה שקראת והגבת

  3. יפה החלודה באור הבהיר

    (ושכחתי למסור לך שאם במקרה תגיעו לטירה של דראקולה תמסרו לו שאני אוהבת אותו! למרות הכל…)

    נשיקות

    • איריס קובליו

      שירתי, כבר היינו אצל דרקולה. יש כאן הרבה דרקולות, או יותר נכון הרבה טירות על שמו. הוא כנראה ביקר בכולן. הידעת שהוא דו-מיני?
      בבראן הטירה שלו מדהימה ביופייה. זו שהוא מצץ אותה, מריאנה, היתה ככ יפה. פגשתי אותה במראה. שתי דמעות זהב נצצו בעיניה. אחר כך כשירדתי לאגם היא שחתה שם, בעירום, עורה הצח, השקוף, רישרש בין עלי השלכת. היא סיפרה לי שבשום אופן אינה מסכימה להגאל. שהיא מאד אוהבת את המראה ואת מעמקי האגם ואת אילו שמסוגלים לראות אותה בעירומה, ובכלל היא אוהבת לבכות
      🙂

      • http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=841#post841

        ד"ש חם לכל הדרקולים!

        צילומייך מדהימים.

        שנה טובה טובה טובה!

        נשיקות, יוסי

        • איריס קובליו

          תודה יוסי, אכן דרקולה כאן, נחשב דו-מיני. הוא חביב הגברים דווקא והיינו כאן ביום חגו המקומי. כל הגברים חבשו כובעי קרניים והלכו מחובקים זה עם זה, בינות תמרות עשן המיטיטיי וצווחות החזירים העליזים. ברקע כמובן חוללו צועניות שמנות עסיסיות.
          להתראות

      • איריס המקסימה, אני רואה שהמשכת עם החלודה – עוד תמונה מהממת. עדיין לא עלית לרכבל? כל הכבוד. אני כנראה ,למרות פחד הגבהים, לא הייתי מתאפקת ואחר כך כמובן הייתי נבהלת ומצטערת. דרקולה וודאי היה מתפוצץ מצחוק. אבל את סיפור הפגישה של שלך עם מריאנה אשמח מאד אם תעלי כפוסט. קלאסי, יקירה, נפלא.

        • איריס קובליו

          נעמי יקרה, כן, מריאנה ועוד כמה אחרות (נסיכות כמובן)מחכות בסבלנות שאפיח בהן רוח בננות. יש לי כ"כ הרבה חומר שאיני יודעת ממה להתחיל. אז הנסיכות אמרו שהן מוכנות לחכות.
          להתראות
          🙂

  4. אל תעלי על רכבל, יקירתי.
    תעלי על מטוס, ובואי.

    יפה תיאור הנטייה לגזור את החוטים באוויר, ויפים הצילומים.

    • איריס קובליו

      עוד שבוע מריו, ישנם עוד כמה עניינים בוערים
      שיאו של המסע עוד מחכה לי
      רק הדאגה היחידה- איך לעבור את הכביש מפיטשט (היכן שאני עכשיו) לבוקרשט, מרחק שצריך להיות עד 3 שעות ובמקרה הטוב יארך 8 שעות בכיש צר ובוצי, מלא בורות ונהגים מטורפים.

  5. איריס, אנחנו חיים באשליה שאת כאן,
    איזה כיף !
    פלאטיניש נראית חלודינש להפליא
    גם אני לא הייתי סומכת מי יודע מה על הרכבלים שם…

    • איריס קובליו

      אכן ריקי, חלודנישטי פלטישטי, אבל מזה יפה, מדהימה הדרך אליה. אלו לא עלי שלכת כתומים אדומים, אלא באמת באמת חלודיים, ובכל פנוראמה (כמובן פראית, מסוכנת וללא מעקה) צרחתי מעונג. מראות כאילה אפילו דעת המצלמה אינה סובלת…

  6. אוצר הוד.

    אני דווקא עליתי ברכבל ברומניה, בסינייה נדמה לי, א משהו ליד.

    • יפה ומרהיב השיר והצילום ,למרות החלודה

    • איריס קובליו

      איציק, אתה מתכוון לרכבל של פוייאנה ברשוב על יד סינאייה, וזו לא חוכמה, רכבל שהוא כמו אוטובוס, עולים, עומדים ומגיעים. אבל זה של פלטיניש הוא כיסא ברזל תלוי באויר ללא חגורת בטיחות, מרחף על גובה לא קבוע ולא אפשרי, מעל כתמי חלודה מהסיוטים. אז מי היה מעיז? ובכלל אני פחדנית בעניינים האלה

  7. מירי פליישר

    יפה החלודה…לקירצוף
    מה יש למהר הביתה . הבית ישנו , הטיולים …נדירים . תהנו .

  8. מלא כאב, יופי והוד. גם הטקסט, גם הצילום. הלו איריסקה מתוקה. חזרת אלינו.

    • איריס קובליו

      יעלה יקרה, עדיין לא חזרתי, רק נעשה לי נס קטן וקיבלתי אינטרנט אלחוטי בעברית לחדר
      אז אני אתכם לקצת
      🙂

  9. סיגל בן יאיר

    איזה שיר יפה ועצוב איריס.

  10. לא לפחד איריס ! תעלי, תעלי ולא יהיה צורך לגזור שום חוט.

  11. איריס התגובה מאוחרת מעט מפאת מסע יווני שהיה לי, אבל על חלודה לא מוותרים, כי מה שיש מתחתיה שווה לפעמים זהב.
    הכיסא הזה בגבהים נראה מתאים לי במיוחד, גבהים ומעמקים כמה שיותר, רק לא מקומות סגורים וצפופים.
    תמונות ושיר נהדרים. ושוב מאחל לכם ניצול נפלא של כל רגע בארץ שורשי החתוכים.

    • איריס קובליו

      ברוך השב מוישלה. ואני עדיין בארץ החלודה, אמנם בבוקרשט התוססת, אך החלודה טרם הוסרה מעיני ומלבי.
      שורשים חתוכים? אוי, אתה חייב לאחות אותם מיד!! וזה אפשרי

  12. גם אני לא הייתי מעזה. לוכד את מבטי וסקרנותי המבנה השחור במדרון. ההרים נראים מרופדים ורכים. דימוי הגזירה נהדר, איריס.

    • איריס קובליו

      סמדרי, המבנה השחור זה רק מעקה חלוד מוצל.
      איזה יופי לשמוע ממך. תודה תודה וחג סוכות נעים

      • איריסי
        לא המעקה בקדמת התמונה
        בתמונה הראשונה, מימין למרכז התמונה.
        העלה בי את זכרון הבקתה של צ"רלי צ"פלין ב"הבהלה לזהב", אסוציאציה פרועה משהו, אולי בשל השיר

        חג שמח, איריסי

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו