רגע
רֶגַע תָּמִיד. רֶגַע אַחֵר. מִתְחַלֵּף, לְלא רְגִיעָה, רֶגַע יוֹם, רֶגַע לַיְלָה, רֶגַע מָאוֹר, רֶגַע מְאֵרָה. רֶגַע הַזִּינּוּק, רֶגַע הַנְּפִילָה. חֶבֶל הַקְּפִיצָה, חֶבֶל הַתְּלִיָּה. רֶגַע שָׁמַיִם, רֶגַע אֲדָמָה. סוֹבֵב הַגַּלְגַּל וְסוֹבֵב הָרוּחַ וּפָנַי עַל פָּנַי הֲפוּכוֹת מִפָּנַי. הָאוֹר אֲשֶׁר דימיתי כְּבָר חוֹשֶׁךְ מֵעָלַי, חַכֵּה לִי, רֶגַע.
רנה שני, מתוך הספר "פנים אחדים" הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1966.
מצורפת מוסיקה של Archive – Butterfly
http://www.youtube.com/watch?v=iya47SSnaLo
ציורים: זיוה ישראלי
הי איריס
אהבתי את אפקט הפרפר הישראלי 🙂
והפלוס הוא רינה שני ?
היי ריקי
כפי שמצויין בפוסט, הציורים של זיוה ישראלי והטקס של המשוררת רנה שני ז"ל
יפה ועמוק
עבודות יפות, מעניינות ומסתוריות. בייחוד הראשונה נוגעת בי.
תודה יעל
אני חש בניגודיות מכאיבה שבין יפי הפרפרים לבין הסביבה בה הם ממוקמים.
משהו שנע בין אור לחושך בין מואר לאפל. גם בפרפרים עצמם יש את הדיאלקטיקה הזו שבין: יופי, עדינות, חופש והמשיכה הזו, יותר של הרפרף אל האור השורף.
עבודות יפות והטקסט בריתמוס פרפרי, והמוסיקה יוצרים חוויה אסתטית, רגשית ומרפררת לחיים
איך לראות את האור אם לא נמצאים קודם בחושך? ניגודיות קיימת במציאות הזאת. השקט מאפשר למוסיקה להיות, הסבל מאפשר ליצירה לצאת, הכאב לעיניים להפקח.
מכבה את האור למצוא דרך בחושך
והמוסיקה לא נותנת לשקט להיות
באמת מעיף אותי הכל הציור השיר והמוסיקה הנפלאה,לרגע אני פרפר, מעל מים בלילה, לרגע אני מעוף
מאוד יפים ומיוחדים הציורים אהבתי במיוחד את הראשון הפרפרים כמו לכודים בחשיכה ,ואני מאוד אוהבת את רינה שני ואת ה"ים הנעול" שלה
רנה שני, משוררת כמעט נשכחת. בזמנו נגעה ללבי מאד. במקרה נפל ספר השירים שלה מספרייתי אתמול, נפתח בשיר הזה. כל כך מתאים לציורים המופלאים של זיוה ישראלי.
תודה חנה
מסקרהת הטכניקה. נראה לי שהצילום הראשון מטעה כי אי אפשר לדעת אם הכתם הבהיר זה מהעבודה או מהבזק הפלאש.אני מנחשת שזה אקריליק והדבקות.
אהבתי את העבודה השנייה. שם אני מקבלת את רוח הפרפר, תנועתו, הרגעיות שבו, ההדהוד.
הטקסט מדבר בעד עצמו. הרגע החמקמק, אין לו זהות .
מוזיקה נהדרת, מזמינה דמיון לטייל.
לוסי, פעם השאלה של הטכניקה היתה מאד רלוונית. היו מעריכים אמנים לפי ה"טכניקה" שהשתמשו. ככל שהיתה מסובכת יותר וקשה לביצוע, כך ההערכה גברה. היום עם כל האמצעים המפותחים "הטכניקה" לא משנה. תהליך אולי כן, המחשבה שמאחורי התהליך, אבל התוצאה היום היא הדבר, לא משנה אם זה פוטושופ (ומי כמוך יודע את יתרונות הפוטושופ), צילום, יצירת אשלייה הצללה, וכו'. כיום ציור על המסך נראה אחרת מהמציאות. ומהי המציאות? עבודה מודפסת או מוגדלת היא כבר משהו אחר, רחוק מנקודת ההתחלה וה"מדיה". האם כל אלה חשובים? באמת שאלה…
האמת שלא שאלתי אותה מה "הטכניקה" (אולי היא תענה על זה), פשוט התחברתי לאפקט (הפרפר) ונדלקתי מאד.
אני מרגישה שלדעת את הטכניקה תורמת לי להבנת העבודה. עוזר לי לחוש אותה יותר, במיוחד כשזה מעל המסך, המידע חשוב לי. כמו גם הגודל של העבודה.
חושבת שהשאלה: "איך את עובדת?", חשובה.
לוסי שלום,
הציור הראשון שאליו את מתייחסת מצוייר על ניילון מהסוג שבו אטמנו את החלונות במלחמת המפרץ(זוכרת?).
הפרפרים לקוחים משקיות ניילון למתנות. השאר אקריליק, עפרונות שמן ודבק נגרים פשוט. מרכז הציור (איפה שהפלאש)נותר ריק, רק ניילון כך שחלק זה שקוף. אפשר לצלם את הציור על רקע שונה (למשל שחור או אדום) ואז מתקבל משהוא אחר.
תודה על ההתעניינות.
זיוה, תודה. שמחתי להסבר שלך. זה מוסיף לי הרבה, ואוהבת יותר עכשיו את העבודה הראשונה. בגלל שזה ניילון מהסוג שבו אטמנו את החלונות, יש לזה משמעות. וגם לעובדה שהפרפרים משקיות ניילון. מהשקיות הסתמיות האלה היומיומיות, הוצאת אותם משם ונתת להם חיים.
הכתם הלבן מהפלאש מפריע לי כי הוא כאילו מסנוור.ז"א בראש אני מבינה שיש שם פלאש, לא יכולה להתנתק מזה. אני מנסה לראות את זה ככתם לבן אבל לא מצליחה לחבר אותו לעבודה.
מה הגודל של העבודות?
שוב תודה ונעים להכיר.
היי לוסי,
גודל העבודה 70 ס"מ על 100 ס"מ.
אכן הפלאש קצת מפריע.
נעים גם לי להכיר.
הי זיוה
כבר כתבתי לך שהסידרה יפה ועמוקה בעיני וזה דוקא בגלל הפלאש של הראשון. משהו בתחושת החומריות הבולטת בראשון עושה אותו עמוק – במובן זה שחשים את הטכסטורות. כמו שאיריס כתבה (בערך), על המסך העבודה יצאה לדרך חדשה. הסידרה בהחלט נראית כמו וריאציות על הנושא משהו בסגנון מונה והקתדרלות או ערימות השחת בשעות שונות של היום.
כמו שלוסי כתבה חשובה לי הבנת הטכניקה , אבל כאמור התוצאה על המסך מבחינתי היא היצירה.
תודה מירי
מונה קצת גדול עלי…
נכון שהעבודות יוצאות לדרך חדשה כשהן על מסך אך בכל זאת תמיד מעניין לראות את העבודות ממש במציאות לפעמים מתאכזבים ולפעמים אוהבים יותר.
עד שאראה…
מירי, אני מחזקת את דבריך. אנחנו בעידן חדש.
לא תמיד טוב לדעת את כל "הסודות". לפעמים זה אפילו מקלקל.
גם אם אני יודעת שזה פלאש, הכתם הלבן אלוהי בעיניי.