נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

נמכרה

 

 

ספר אחד מומלץ לשבוע הספר, 2009

נמכרה, פטרישיה מקוראמיק, הוצאת ספרית הפועלים.

 

 

"דלי מים ניצב ליד מיטתי

 

אך לא משנה כמה פעמים אני מתרחצת

ומתקרצפת

מתרחצת

ומתקרצפת

אינני מצליחה לשטוף את הגברים מגופי."

 

 

 

לקשמי, בת 14 מההימלאיה, נלקחת כמו במסע אימים פלאי לעיר הגדולה, בומביי, נמכרת ע"י אביה החורג תמורת 10.000 רופי לבית זונות. היא נאבקת לשרוד. נאחזת בכל פיסת זיכרון ותקווה:

 

"תחילה באו הזיכרונות מאליהם.

אך עד מהרה עלי להתאמץ כדי להעלותם.

לבסוף, לאחר מאמצים רבים של התחקות ושחזור

הם הפכו שחוקים ובלים כמו השמיכה שעל מיטתי

עד שיום אחד לבי עצר מלכת כשלא הצלחתי לזמן אותם.

 

הניסיון להיזכר, למדתי

כמוהו כניסיון לחפון ערפל

הניסיון לשכוח

כמוהו כניסיון לעצור את המונסון."

 

לקשמי מדברת בגוף ראשון. דיבורה שירי, חסכני ולא מהסס לומר את האמת  החודרת ללב הקורא כסכין מגלפת את המרחק שבין העין ללב. אי אפשר להפסיק לעצור לקרוא את הספר הזה. כל פרק הוא דף או דף וחצי. הכותרות לכל פרק הן שירה בפני עצמה. שירה ישירה, פשוטה וחסרת פשרות:

 

"היכו אותי

נעלו אותי

חיללו אותי מאה פעמים

ועוד מאה.

הרעיבו אותי

רימו אותי

הונו אותי

השפילו אותי

מה מוזר שאני נסערת כל כך ממחווה פשוטה של ילד קטן עם עיפרון צהוב."

 

 

לקשמי נאחזת במחוות קטנות, אנושיות, שיש בהן טעם של תקווה לחיים. לאנושיות. ילד, בנה של "מכורה" אחרת, המלמד אותה קרוא וכתוב, לקוח המחבק אותה ולו היא מחכה שישוב, כוס תה עם סוכר מנער התה שמגיע מדי פעם למאורה האפלה בעולם.

 

סיום הספר הזכיר לי את רגעי השחרור ממחנות הריכוז ואת השאלות הקיומיות הרבות לגבי חיי האדם, אמונותיו, מצבי הקצה שנאלץ לעבור, התקווה, הייאוש, היצירה, המחלה, המוות, ההישרדות. בכל מקום בעולם החוויה דומה. השאלה "למה" מכה בהכרתנו שוב ושוב. והתשובה חמקנית יותר מתמיד.

 

המחברת היא אמריקאית שעשתה תחקיר מעמיק ביותר על נערות נפאליות אשר נמכרות לבתי זונות בהודו.  היא עברה את המסלול שלהן , ראיינה אותן והיתה עדה לזוועות שלא יאומנו. פרק הסיום של הספר, התודות של המחברת לאלו שתמכו בדרכה, מרגש במיוחד. היא בחרה לכתוב את הספר בגוף ראשון (קשה להאמין שהיא אמריקאית ולא הינדית למשל) ויכולת כתיבתה הפיוטית שוברת את הלב.

 

מומלץ ביותר.

 

 

 

 

 

 

25 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי איריס
    זה הורס
    להתראות טובה

  2. שולמית אפפל

    זה הורס אותנו אבל מי שצריך היה לההרס מזה לא נהרס.

    תודה שהבאת את המלצתך.

  3. כבר מהרשימה הזו, עוד לפני הספר, מתחולל פרפור חדרים, איריס.

  4. חני ליבנה

    איריס, התחלתי לקרוא, קשה להפסיק, בעיקר כשקוראים מה שכתבת, הציור שלך המבט בעיניים, ההשתקה והזעקה הבלתי נשמעת מומחשים בנגיעות המכחול שלך בעדינות של הזדהות נשית

    • איריס קובליו

      חני, זה נשי אבל לא רק. מכירה מישהו שלא הפסיק לבכות במהלך קריאת הספר ובסיומו. זה קורע

      • איריס קובליו

        חני, ועוד דבר, הספר אצלך ואני לא זוכרת את שם המתרגמת. אנא כתבי אותו כאן. אני חושבת שהיא עשתה עבודה טובה מאד.

  5. הציור כל כך מביע!

  6. איריס, נשמע ספר מאוד חשוב ומרגש. רק עכשיו הבחנתי בפוסט. אנסה להשיגו. מתוך הציטוטים מאוד התרשמתי. והציור, את יודעת שאני מאוד אוהב את ציורייך וכאן את עיני הנערה-אישה האומרות הכול. רני

    • איריס קובליו

      תודה רני, אני מקווה שנעשה משהו ביחד בכתב העת שאתה עורך (זוכר את פגישתנו מול מעריב?)

  7. איריס, הציור מדהים ביופיו, המבט הטרוף חסר המנוחה של הדמות מצמרר והספר בטוח שיותר…
    תודה על ההמלצה.

  8. אוהבת את הציור, את ההכפלה הנמוגה שמביעה את כל הנשים.
    הסיפור מחזיר אותי לחשוב על פרופורציות, בהתמודדות עם החיים, עם היומי, וכמה מזל יש לנו!
    השואה הייתה עבורי תמיד נקודה להשוואה. איך הייתי עומדת בזה? וגם פה או כשאני קוראת על גורלות אכזריים אחרים אני חושבת: "ואני, מה הייתי עושה?"

    יש על מה להודות כל בוקר וכל לילה לפני השינה!

  9. ספר מצוין, מטלטל. והכתיבה עליו יפה והציור ממכר

  10. אהוד פדרמן

    הכותרת נמכרה טעונה מאוד

    לכל מי שהיה במכירה פומבית, הנוהל מוכר: אחרי שהכרוז אומר נמכרה הוא דופק בפטיש ועובר לחפץ הבא

    • איריס קובליו

      כל דבר הוא טעון, אהוד. אין מילה שהיא רעקה ממשמעות או אסוציאציה.
      ואם זו היתה רמיזה לבדיחה, אז הפוסט הזה לא מתאים לכך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו