1.
בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס…. ריח אבק כחול היה ממתיק את נחיריי, באונס… באונס… קפצתי כל כולי על מיטת הקפיצים עם הקטיפה, המיטה ספה של הוריי בסלון, בדירת שני החדרים ומרפסת, בשכונת מונטיפיורי שבתל אביב. אימא לא אהבה שאני קופצת. נחבטתי בכל גופי, אבל קולות הנאה ועונג היו יוצאים ממני. כמו צפרדע הייתי עולה ויורדת, על הצד, על הישבן, על הגב, על הבטן, על הראש. על הראש הכי כאב, אבל גם היה הכי מסחרר וממלא אושר. בכל הזדמנות שהוריי הפנו ממני עיניהם, עליתי מייד על המיטה וקפצתי את נשמתי.
אחרי שהיו מורידים אותי מהספה ומגרשים לחדר השני, הייתי נשכבת על השטיח עם הערבסקות האדומות כתומות. קירות החדר חגו סביבי מעגלים מעגלים, מתקרבים מתרחקים, מנדנדים מערסלים ואז הייתי עוצמת עיניי ושטה לשמיים. ומי שהיה שם בשמיים, אף אחד אז לא גילה לי, אבל אני ידעתי, ורצתי רצתי רצתי , היישר לזרועותיו.
2.
בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס…. זה היה באמצע הקיץ, לפני שנה. התארחנו בקיבוץ עם טרמפולינה ענקית המשקיפה להרי הגליל. באותו קיץ, ובכל אילו שקדמו לו, כבר גילו לי מי שם בשמים ואף נתנו לי משקפת שאוכל להציץ בו מדי פעם. באותה שבת היה מאד חם . אף אחד לא היה בסביבה. למרות שמאז ילדותי המוקדמת לא קפצתי ושום הגיון לא הנחה אותי לגשת לטרמפולינה,
נכנסתי.
היססתי
ניתרתי קלות
נחתתי על קצות הבהונות
עליתי גבוה יותר
ירדתי עמוק יותר
עליתי אמיץ יותר
ירדתי חבוט יותר
עליתי חזק יותר
ירדתי מפורק יותר
עליתי משולח יותר
ירדתי מרוסק יותר
עליתי יותר
ולא ירדתי
וכשירדתי בסוף
(בעזרת שוכני השמים)
גיליתי ש
אין לי אלוהים
אבל יש לי חיים
ועזבתי.
No place like India
איריס, איזה יופי! להסתחרר כאילו זה הדבר היחיד שיש. וצריך להודות לשוכני שמים שהורידו אותך משם ונתנו לך חיים. ואם זה לא אלהים, אז מה כן?
מירה, בינתיים נשאיר את השאלה הזו פתוחה..
ועוד משהו. התצלום נהדר. כביכול תופס את האיזון העדין, השביר, שבין הפיסי לרוחני, לשבריר שניה.
נ.ב. קראת את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי?
מירה תודה. לא קראתי. לשאלתך בתגובה הראשונה אענה מאוחר יותר( אחרי שיעבור הסחרור…)
🙂
מקסים, איריס, הזיווג המשולש הזה בין ציורים לטקסט לתצלום. כאילו, אותו רעיון בשלוש קומות, שלוש זוויות הסתכלות דומות אבל שונות.
האם גם בתערוכות שלך את מציגה קומפלקס-מדיה מהסוג הזה או ציורים ו/או צילומים בלבד?
תמר, אני שמחה שאת כותבת לי.
הקומות- כן, רק עכשיו אני מרגישה בניין אחד עם קומות של אותו בניין עצמו…
ולגבי תערוכות: 9-10 שנים (למעט יציאה אחת קטנטונת) הייתי בעולם אחר (קומה שדמיינה לעצמה שהיא הקומה היחידה). התנזרתי מ"תרבות". היה לי גורו (כן, אני בעלת משפחה, טובה) והייתי בפסק זמן (שחשבתי שהוא נצחי) מהחיים.
התרסקתי.
"בננות" עוזר לי לצאת מההריסות. עוד לא חשבתי על תערוכה.
בביוגרפיה שלי כאן תוכלי לראות מה כן הצגתי פעם…
איריס
איריס, הצצתי באתר היצירות שלך… דברים נפלאים עשית. במיוחד אהבתי את ה"טבע דומם", את הפורטרטים, את הרישומים וגם חלק מהצילומים. פחות הסתדרתי עם ציורי השמן, נדמה לי איכשהו שהמגע העדין והרך שלך, והקשוב לפרטים, במכחול מתאים יותר לצבעי מים ופנדה (בהם את בדרך כלל עובדת? כך נדמה לי על כל פנים). אבל, כמובן צריך לראות פעם את ציורי השמן מקרוב, זה לא ממש אחראי לדבר כך עליהם, במבט מהאינטרנט, כי כל העניין בשמן הרי הוא השכבות.
תודה תמר. שימחת אותי. הופתעתי שאהבת את העגבניות…
כן, שמן זה לא הצד החזק שלי, אבל אני מתנסה בו מדי פעם. המעוף שלי הוא על כנפי צבעי המים.
איריססס"ל
איזו מטמורפוזה עוברת הילדה הצונחת ראש לתהום ולמטה עומדת על הראש בבגדי לבן של טו באב אשה שזכתה להארה. המעבר מהרגליים המצוירות לתמונה על שפת הנחל m"palpite Inima ואיזה חלונות ילדות את פותחת, והשבח למצילים שוכני שמיים (מעניין הפרדוכס שבעזרת שוכני שמיים גילית שאין לך אלוהים) שאת כאן.
ואחרי שהפסיקה הסחרחורת, אני מוסיף: מסחרר
בליל ירח מלא, מה יותר טוב מסחרחורת?!
אין לי אלוהים, כלומר, הכל אפשרי
🙂
:)))) איריס.
נפלת על הראש?
🙁 ):
מקסים איריס. התשוקה, התנועה בין הקצוות למרות הכאב. אני כותבת לך ומולי עדיין קפיצה מתקיימת, קפיצה ומעוף.
הילדה שבאישה, הילדה והאישה,והיוצרת, העמידה על הראש הפותחת למבט את השמיים. יפה ומעורר בי געגוע.
סמדר חברתי העתיקה. זוכרת שפעם עפנו?
לקפוץ הקיץ זה במודה
הייתי שולח את הקופצת המצוירת שלך
לאולימפידה
היא היתה מביאה לנו מדליה !
🙂
אוי, נהדר. פשוט נהדר איריס. אחרי המדרגות שעולות ועולות, הקפיצות משגעות וגם המנוחה והחזרה לחיים ולעוד קפיצה וחוזר חלילה! לא לוותר על הקפיצות!
ומשקפיים מאד מתאימים לך! 🙂
ציור הילדות הקופצות בשמלות זהב זרק אותי לשורה של אלזה לסקר שילר "אנו טובלים בתוך אזובים קדושים העשויים צמר של כבשות זהב"
שבי יקרה
שוב החזרת אותי לאלזה. תודה.
שירתי
יופי ששמת לב
נולדתי עם משקפיים אבל התחלתי להרכיב קבוע כשהתחלתי ל"צייר קבוע", אחרי גיל 30
איזה יופי ציורי הילדה הקופצת לכל הכיוונים. מלבב, מקסים, משמח ומתוק.
זו את עומדת על הראש?
כן
איריס ! איזה יופי ! עשה לי צמרמרות(בן, צמרמרות ולא צמרמורת) שמחה.החיבור לזכרון ילדות מעולה, והשיר נהדר.
זה היה גם אזהרה לא לעשות פעלולים מיוחדים,בגילנו? (((:
רגע…כי אז אני נבהלת.אפשר למות מהקפיצות האלה, מצד שני חייבים לנסות,לא? ואיך לומדים ליפול חזרה טוב?
לוסי, בדמיון קופצים הכי טוב, הכי גבוה, הכי רחוק
🙂
מלא חן ותנועה, והיכן זרועותיו של אלוהים בציור?
לבנה, תגובה טובה,אהבתי. אפה הזרועות של אלוהים בכלל?
לבנה, זרועותיו של האלוהים מופיעות בצילום
אני רואה בדמיוני את הילדה הקופצת על מיטת הקפיצים, את האישה בטרמפולינה, את המשקיפה המחפשת והמוצאת, אכן איזון עדין יצרת כאן בין כתיבה ציור וצילום בכולם יש מאיכות הקפיצה לשמים, הילדתי שבנו, המחפש והחי.
חני
את שמת לב למשקפת ואני לא שמתי לב לתגובתך
כנראה שהייתי מסוחררת מדי, חברתי, שכנתי, חני:)תודה
או שאת מאמינה באלוהים, או שאת בועטת בו. (בכל מקרה יש לך אלוהים).
ועל מה להסתכל קודם?
על התמונה החדשה למעלה מימין?
על איורי הילדה המקפצת?
על קובליו על הראש?
אני מסתחרר. בַּאוּנְסְ, בַּאוּנְסְ, בַּאוּנְסְ.
איזה יופי, אלוהים.
אפשר שעור פרטי, בבקשה?
כיף כמו בקרוסלה של צחוק שמח. זה סוחף.
יש לך את כולך, אין ריק, זה בך. כל פעם נסגר מעגל ושוב יש לך את כולך וזה צוחק כמו בקרוסלה, טרמפולינה ואז אי אפשר ללכת לאיבוד, כי את שם.
מלא ילדות קופצות, על כל קפיצה עוד אחת וזה כל כולך. כמו תקליט שנותנים לו להתגלגל בלי סוף.
תודה מיקה. שמחתי לסחרר בכייף
שולמית, שעור פרטי בקפיצות? את? הרי את אלופה…
איריס
למדי אותי שקט
שולמית, בואי לשעור יוגה
שחר,סחרחורת בליל ירח זה טוב…
נפלא ומקורי. איזה נושא! גם מאיה נכדתי האהובה אוהבת את זה ואני חוששת שתפגע אז מקפצת איתה על המיטה הגדולה והספות ,אבל מתון.
תודה סבינה. התשוקה שלנו כילדים- שלא ישגיחו. כאימא, אני מבינה את הדאגה, את הצורך העז לגונן. ליפול על הראש זה מסוכן. אכן.שמרי על מאיה.
איזה יופי!!!!!!!! (ממשיכה לנדנד על ספר. מה לגבי ספר ילדים למשל?)
תודה יעלה.
כל דבר בזמנו
🙂
שלום איריס
ברק הממזריות והשמחה בעיניים של הילדה בציורים. התיאור המלבב של הקפיצות על הספה , מצביעים על כך שלא לצעצועים יקרים זקוקים הילדים כדי לשמוח ולהגיע לשמיים.
כל מה שהילדים צריכים זה ספה והורים המפנים את ראשם מדי פעם הצידה.
גיורא
תודה גיורא. צריך גם את זה וגם את זה.
איריס איזה גלגול יפה עשית פה
אהבתי את השימוש בטקסט-ציור-צילום.
תודה סיגל. הצילום הוא תוספת של הרגע האחרון. סוג חדש של חשיפה.
ילדות אקוורליות מעולמך האקוורלי. ילדות מיים-וצבע גמישות וקופצניות שיש להן קיום על-קיומי או תת-קיומי בממד מטאפיסי כלשהו.
עמידת הראש היא בהודו? נראה יותר כמו אנטליה בה הייתי בסדנת יוגה איינגר.
מוטי, עמידת הראש היא בהודו, על יד המערה של וסישטהא שבהרי ההימלאיה.
המים הם של הגנגה הקדושה ובמקום ההוא הם צלולים ומתוקים.
איריס מצוייר וכתוב מקסים כרגיל.
אני מאלה שצריכים להרגיש אדמה מתחת לרגליים. פעם אהבתי לקפוץ לבריכות . אולי אשוב . את עושה לי חשק.
מירי, את לא תאמיני, אבל את הפוסט הזה כתבתי לאחר שאת פירסמת את תמונת הקופצת שלך. רציתי מייד לשים את שלי כתגובה, אבל בסופו של דבר החלטתי לחכות.
אנא, אנא קיפצי…
ספלשש…ספלששש…בום ? לא …ספלשש
אין כמו לקפוץ על הספות, המיטות, הכריות, אבל אותן הילדות שקופצות בהנאה, הופכות לאמהות ואז…לא מרשות…
כן אחותי, החיים הם ניגודים והפכים. אי אפשר היה לראות את התשוקה לוליא האיסור, אי אפשר היה להנות לוליא הסבל, אי אפשר היה להשתחרר כך, לוליא האיפוק.