בננות - בלוגים / / בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס

 

1.           

בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס…. ריח אבק כחול היה ממתיק את נחיריי, באונס… באונס… קפצתי כל כולי על מיטת הקפיצים עם הקטיפה, המיטה ספה של הוריי בסלון, בדירת שני החדרים ומרפסת, בשכונת מונטיפיורי שבתל אביב. אימא לא אהבה שאני קופצת. נחבטתי בכל גופי, אבל קולות הנאה ועונג היו יוצאים ממני. כמו צפרדע הייתי עולה ויורדת, על הצד, על הישבן, על הגב, על הבטן, על הראש. על הראש הכי כאב, אבל גם היה הכי מסחרר וממלא אושר. בכל הזדמנות שהוריי הפנו ממני עיניהם, עליתי מייד על המיטה וקפצתי את נשמתי. 

אחרי שהיו מורידים אותי מהספה ומגרשים לחדר השני, הייתי נשכבת על השטיח עם הערבסקות האדומות כתומות. קירות החדר חגו סביבי מעגלים מעגלים, מתקרבים מתרחקים, מנדנדים מערסלים ואז הייתי עוצמת עיניי ושטה לשמיים. ומי שהיה שם בשמיים, אף אחד אז לא גילה לי, אבל אני ידעתי, ורצתי רצתי רצתי , היישר לזרועותיו.

2.

בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס.. בַּאוּנְס…. זה היה באמצע הקיץ, לפני שנה. התארחנו בקיבוץ עם טרמפולינה ענקית המשקיפה להרי הגליל. באותו קיץ, ובכל אילו שקדמו לו,  כבר גילו לי מי שם בשמים ואף נתנו לי משקפת שאוכל להציץ בו מדי פעם. באותה שבת היה מאד חם . אף אחד לא היה בסביבה.                        למרות שמאז ילדותי המוקדמת לא קפצתי  ושום הגיון לא הנחה אותי לגשת לטרמפולינה,

נכנסתי.

היססתי

ניתרתי קלות

נחתתי על קצות הבהונות

עליתי גבוה יותר

ירדתי עמוק יותר

עליתי אמיץ יותר

ירדתי חבוט יותר

עליתי חזק יותר

ירדתי מפורק יותר

עליתי משולח יותר

ירדתי מרוסק יותר

עליתי יותר

ולא ירדתי

 

וכשירדתי בסוף

(בעזרת שוכני השמים)

גיליתי ש

אין לי אלוהים

אבל יש לי חיים

 

ועזבתי.

 

 

 

 

No place like India

 

56 תגובות

  1. איריס, איזה יופי! להסתחרר כאילו זה הדבר היחיד שיש. וצריך להודות לשוכני שמים שהורידו אותך משם ונתנו לך חיים. ואם זה לא אלהים, אז מה כן?

  2. ועוד משהו. התצלום נהדר. כביכול תופס את האיזון העדין, השביר, שבין הפיסי לרוחני, לשבריר שניה.
    נ.ב. קראת את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי?

  3. מקסים, איריס, הזיווג המשולש הזה בין ציורים לטקסט לתצלום. כאילו, אותו רעיון בשלוש קומות, שלוש זוויות הסתכלות דומות אבל שונות.
    האם גם בתערוכות שלך את מציגה קומפלקס-מדיה מהסוג הזה או ציורים ו/או צילומים בלבד?

    • תמר, אני שמחה שאת כותבת לי.
      הקומות- כן, רק עכשיו אני מרגישה בניין אחד עם קומות של אותו בניין עצמו…
      ולגבי תערוכות: 9-10 שנים (למעט יציאה אחת קטנטונת) הייתי בעולם אחר (קומה שדמיינה לעצמה שהיא הקומה היחידה). התנזרתי מ"תרבות". היה לי גורו (כן, אני בעלת משפחה, טובה) והייתי בפסק זמן (שחשבתי שהוא נצחי) מהחיים.
      התרסקתי.
      "בננות" עוזר לי לצאת מההריסות. עוד לא חשבתי על תערוכה.
      בביוגרפיה שלי כאן תוכלי לראות מה כן הצגתי פעם…
      איריס

      • איריס, הצצתי באתר היצירות שלך… דברים נפלאים עשית. במיוחד אהבתי את ה"טבע דומם", את הפורטרטים, את הרישומים וגם חלק מהצילומים. פחות הסתדרתי עם ציורי השמן, נדמה לי איכשהו שהמגע העדין והרך שלך, והקשוב לפרטים, במכחול מתאים יותר לצבעי מים ופנדה (בהם את בדרך כלל עובדת? כך נדמה לי על כל פנים). אבל, כמובן צריך לראות פעם את ציורי השמן מקרוב, זה לא ממש אחראי לדבר כך עליהם, במבט מהאינטרנט, כי כל העניין בשמן הרי הוא השכבות.

        • איריס קובליו

          תודה תמר. שימחת אותי. הופתעתי שאהבת את העגבניות…
          כן, שמן זה לא הצד החזק שלי, אבל אני מתנסה בו מדי פעם. המעוף שלי הוא על כנפי צבעי המים.

  4. איריססס"ל
    איזו מטמורפוזה עוברת הילדה הצונחת ראש לתהום ולמטה עומדת על הראש בבגדי לבן של טו באב אשה שזכתה להארה. המעבר מהרגליים המצוירות לתמונה על שפת הנחל m"palpite Inima ואיזה חלונות ילדות את פותחת, והשבח למצילים שוכני שמיים (מעניין הפרדוכס שבעזרת שוכני שמיים גילית שאין לך אלוהים) שאת כאן.

  5. :)))) איריס.
    נפלת על הראש?

  6. מקסים איריס. התשוקה, התנועה בין הקצוות למרות הכאב. אני כותבת לך ומולי עדיין קפיצה מתקיימת, קפיצה ומעוף.
    הילדה שבאישה, הילדה והאישה,והיוצרת, העמידה על הראש הפותחת למבט את השמיים. יפה ומעורר בי געגוע.

  7. לקפוץ הקיץ זה במודה
    הייתי שולח את הקופצת המצוירת שלך
    לאולימפידה
    היא היתה מביאה לנו מדליה !

  8. אוי, נהדר. פשוט נהדר איריס. אחרי המדרגות שעולות ועולות, הקפיצות משגעות וגם המנוחה והחזרה לחיים ולעוד קפיצה וחוזר חלילה! לא לוותר על הקפיצות!

    ומשקפיים מאד מתאימים לך! 🙂

    • ציור הילדות הקופצות בשמלות זהב זרק אותי לשורה של אלזה לסקר שילר "אנו טובלים בתוך אזובים קדושים העשויים צמר של כבשות זהב"

    • איריס קובליו

      שירתי
      יופי ששמת לב
      נולדתי עם משקפיים אבל התחלתי להרכיב קבוע כשהתחלתי ל"צייר קבוע", אחרי גיל 30

  9. איזה יופי ציורי הילדה הקופצת לכל הכיוונים. מלבב, מקסים, משמח ומתוק.
    זו את עומדת על הראש?

  10. איריס ! איזה יופי ! עשה לי צמרמרות(בן, צמרמרות ולא צמרמורת) שמחה.החיבור לזכרון ילדות מעולה, והשיר נהדר.
    זה היה גם אזהרה לא לעשות פעלולים מיוחדים,בגילנו? (((:

  11. מלא חן ותנועה, והיכן זרועותיו של אלוהים בציור?

  12. אני רואה בדמיוני את הילדה הקופצת על מיטת הקפיצים, את האישה בטרמפולינה, את המשקיפה המחפשת והמוצאת, אכן איזון עדין יצרת כאן בין כתיבה ציור וצילום בכולם יש מאיכות הקפיצה לשמים, הילדתי שבנו, המחפש והחי.

  13. או שאת מאמינה באלוהים, או שאת בועטת בו. (בכל מקרה יש לך אלוהים).

    ועל מה להסתכל קודם?
    על התמונה החדשה למעלה מימין?
    על איורי הילדה המקפצת?
    על קובליו על הראש?

    אני מסתחרר. בַּאוּנְסְ, בַּאוּנְסְ, בַּאוּנְסְ.
    איזה יופי, אלוהים.

  14. נפלא ומקורי. איזה נושא! גם מאיה נכדתי האהובה אוהבת את זה ואני חוששת שתפגע אז מקפצת איתה על המיטה הגדולה והספות ,אבל מתון.

    • איריס קובליו

      תודה סבינה. התשוקה שלנו כילדים- שלא ישגיחו. כאימא, אני מבינה את הדאגה, את הצורך העז לגונן. ליפול על הראש זה מסוכן. אכן.שמרי על מאיה.

  15. איזה יופי!!!!!!!! (ממשיכה לנדנד על ספר. מה לגבי ספר ילדים למשל?)

  16. גיורא פישר

    שלום איריס

    ברק הממזריות והשמחה בעיניים של הילדה בציורים. התיאור המלבב של הקפיצות על הספה , מצביעים על כך שלא לצעצועים יקרים זקוקים הילדים כדי לשמוח ולהגיע לשמיים.

    כל מה שהילדים צריכים זה ספה והורים המפנים את ראשם מדי פעם הצידה.

    גיורא

  17. סיגל בן יאיר

    איריס איזה גלגול יפה עשית פה
    אהבתי את השימוש בטקסט-ציור-צילום.

  18. ילדות אקוורליות מעולמך האקוורלי. ילדות מיים-וצבע גמישות וקופצניות שיש להן קיום על-קיומי או תת-קיומי בממד מטאפיסי כלשהו.
    עמידת הראש היא בהודו? נראה יותר כמו אנטליה בה הייתי בסדנת יוגה איינגר.

  19. מירי פליישר

    איריס מצוייר וכתוב מקסים כרגיל.
    אני מאלה שצריכים להרגיש אדמה מתחת לרגליים. פעם אהבתי לקפוץ לבריכות . אולי אשוב . את עושה לי חשק.

  20. אין כמו לקפוץ על הספות, המיטות, הכריות, אבל אותן הילדות שקופצות בהנאה, הופכות לאמהות ואז…לא מרשות…

    • איריס קובליו

      כן אחותי, החיים הם ניגודים והפכים. אי אפשר היה לראות את התשוקה לוליא האיסור, אי אפשר היה להנות לוליא הסבל, אי אפשר היה להשתחרר כך, לוליא האיפוק.

השאר תגובה ל לוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו