בננות - בלוגים / / יוקה השחרחורת נוסעת לבהאמס
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

יוקה השחרחורת נוסעת לבהאמס

יוקה השחרחורת נוסעת לבהאמס 

 

דוד מנחם הביא לי מאמריקה בובה הולכת ואומרת "מאמא". היא הייתה בגובה שלי והיו לה עייני טורקיז נוצצות. כשהיא אמרה "מאמא" העיניים שלה הבהבו. פחדתי ממנה פחד מוות וכל הבובות של פחדו יחד איתי והתחבאו במגירות.

 

בלילה לפני השינה אבא היה מקריא לי את "יוקה השחרחורת ובובתה החדשה". יוקה השחרחורת המתגוררת על אי בלב אוקיינוס, בבקתת קש, ולה בובת עץ פשוטה שאבא גילף לה, מקבלת בובת חרסינה אמריקאית עם בגדי תחרה, ממלח שספינתו עוגנת באי שלהם. יוקה מגלה אהבה חדשה, נסערת, אך בלילה חוזרת לאמץ אל חיקה את בובתה הישנה, המוכרת.  

 לאי גן העדן, זה עם החול הורוד ואוקיינוס הטורקיז, הגעתי שנים רבות אחרי יוקה ודוד מנחם. גרתי כמה זמן באוהל תחת עצי קוקוס מרשרשים. ספינות אהבה, אוניות משא, סירות דיסקו ויאכטות נוצצות באו ויצאו בנמל הקטן ממערב לאי, אבל אני עשיתי שם יוגה באשרם ורציתי להיות נזירה.

פעם אחת הלכתי לשוק הצבעוני של האי הגדול שממול וקניתי בובת בד שחרחורת עם סינר פרחוני ואלף צמות. היה חם ולח וענן מחניק שקע על סמטאות העיר העלובה. חיבקתי את הבובה ומיהרתי לסירה שתיקח אותי לאי של האשרם, אבל הגשם תפס אותי ומצאתי את עצמי רטובה, עומדת בתוך שלולית מזוהמת, בקצה המעגן העלוב. רגע לפני שרצתי לתפוס מחסה, קלטתי דמות משתקפת בשלולית. "או, יוקה…" קראתי לה בהשתוממות, אבל היא מייד התחלפה לבובת ה"מאמא" האמריקאית. עיני הטורקיז שלה הבהבו ונקשו: טיק טיק טיק טיק , ידיה עלו וירדו, עלו וירדו, עד שתפסו בזרועותיי ומשכו אותי אחריה.

הסירה הקטנה שטה תחת הירח העגול. שביל בוהק נמתח על המים. שחפים אחרונים מיהרו להסתתר. כשהגעתי לאוהל שלי, גיליתי שאיבדתי את הבובה מהשוק.

 

 

 

בשולי הדברים:

1. במשך כמה שנים רצופות הייתי נוסעת לאשרם בבהמס, כדי לתרגל יוגה, מדיטציה ובעיקר שירות. תפקידי היה לבשל לגורו.

2. אחרי הפעם ההיא, שוב הלכתי לשוק וקניתי שתי בובות שחרחרות, עם אלף צמות.

3. "יוקה השחרחורת" היה הספר הראשון שהכרתי ואהבתי אהבה עזה. אני חושבת שזה היה בגלל התמונה האחרונה בספר: ירח מלא מצייר קו בוהק רוטט על המים.

4.  את אהבת הבובות המרתי בעבודת אלילים.

5. לעולם לא אחזור לבהאמס.

 

 

התמונה השלישית מתוך היא האחרונה מתוך הספר" יוקה השחרחורת ובובתה החדשה" מאת לואיס גרנט, הוצאת " ספרית פז"

 

 

 

 

 

 

36 תגובות

  1. איריס, נראה לי שבאותן שנים קראנו יחד, כנראה, את אותם הספרים כמו: "אגוסו הנער האפריקאי" או "נוריקו סאן הילדה מיפן" שמאוד השפיעו על חיי.

    את "יוקה השחרחורת" את שוזרת בסיפור שלך היפה, והציור מקסים.

  2. מה יהיה, איריס? בשני פוסטים רצופים את עומדת בתוך שלולית.
    :))

    נעים להכיר את לואיס גרנט והשפעתו עלייך. ג"רג" אורוול כתב שאמן המתנכר לאהבותיו הראשונות, דן את יצירתו למיתה.

    (ואם אסע לבהאמס, לא תשני את דעתך?)

    • שחרמריו
      קודם כל חיוכים, ודבר שני- לא הבנתי, מאיפה לקחת את ההתנכרות לאהבה הראשונה? נהפוך הוא
      ולגבי הערתך האחרונה, זו שבסוגריים, נשאיר בינתיים את הסוגריים…

      • כן, התכוונתי לזה. ג"ורג" אורוול כתב שמי שמתנכר לאהבתו הראשונה דן את יצירתו למיתה. ומכיוון שאת לא מתנכרת אליה, יצירתך חיה ובועטת.

        (הייתי צריך להשלים את קו המחשבה).

        סוגריים נועדו להיפתח.
        🙂

  3. שולמית אפפל

    איריס, בובות אלילים ובישולים ועכשיו יש הרבה מה לקנות. והציורים נוגעים ישר בלב של הילדה.

  4. יש משהו קסום בכתיבה שלך, ובציורים שלך.
    למה רצית להיות נזירה? נזירות נראית לי כמו מוות.

  5. מירי פליישר

    את כותבת ואני קוראת בנשימה עצורה. יש משהו סוחף בצורת הכתיבה וגם לא מפורש עד הסוף . טכסטים שצריך לקרוא כמה פעמים
    ועל הציור בכלל אין מילים מדהים ומפחיד ומשתלב היטב.

  6. הרבה אומץ יש כאן, בייחוד בשוליים. והציור מסחרר (אגב, הדמות שלך בציור מעלה ציור שאני מנסה עכשיו להזכר בו: רדון? גויה?)

  7. דפנה שחורי

    קודם כל הקסם המסתבך בסינור התחושות
    ואחר כך מקום לכל הנאמר

  8. הציור והטקסט , חיבור מוצלח.לרוב את אומרת שהציור מסדרה כזאת, או חלק מעבודה אחרת. זאת אומרת הציור הרבה פעמים קיים בנפרד לטקסט ואת עושה את החיבור? גם כאן? מה קדם למה?
    התמונה מהספר הייתה, כנראה סוג של חזון ילדות בשבילך, שהתקיים.
    ועוד דבר – שתי הבובות מאמריקה בטח בלונדיניות…לעומת האחרות, אלה האהובות.

  9. יעל ישראל

    כמה יפה!

    • אסתי ג. חיים

      השבת אלי את זכרון יוקה השחרחורת מימים רחוקים והוספת עליו את הסיפור הזה העשוי רבדים דקים ועוד הוספת את הציור שיש בו משהו מגויה, עדין ומבעית. ואגב, אהבתי את הסדרה ההיא, ומתוכה הכי הרבה את נוריקו סאן, עליה כתבתי סיפור קטן שאולי אעלה בפוסט. זו הייתה הצצה ממשית לחיי מישהו רחוק. בהצצה הזאת תמיד היתה מעורבת סקרנות, הזדהות, ומעט עצב, משום-מה.

      • היי אסתי. תודה..
        נוריקו סאן היא מסדרה אחרת. יוקה השחרורת היא מסדרת "ספריית פז" עם ספרים נאיבים וציורים מ ד ה י מ י ם!!! יש לי אוסף של זה. נוריקו סן, לילבס נערת הקרקס, סיאה הילדה מאפריקה, ואלה קארי הילדה מלפלנד, היו סדרה אחרת, בתרגומה המשובח של לאה גולדברג, בהוצאת הקיבוץ המאוחד (עם צילומים נהדרים בשחור לבן).
        אנא אנא הביאי את נוריקו סאן שלך
        איריס

  10. לא אל, לא מלך, לא גיבור, לא גורו.
    זוכר את יוקה, איריס. כל הפשטות שיש כבר פה.
    הציור שלך מקסים. הציור מהספר – התשובה.

  11. איריס אוהבת מאוד את הספור שלך והציור, ספרי הילדות הם מה שעושים אותנו למה שאנחנו, ויש בנו מהבובה וגם מהילדה המשחקת בה, ובובה לא במובן הבובתי, אלא איך שהיא נתפסת בעיני ילד, שותפה קסומה לסוד כלשהו.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו