נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

קְנִיוֹבְּל

 

 

 

קְנִיוֹבְּל

אני לא אוכלת דגים. אף פעם לא אכלתי. הרומנים גם לא משתגעים על דגים כמו שהם משתגעים על קבב, אבל כל הרומנים של שכונת מונטפיורי, היו קונים אצל קְנִיובְּל הפולני דגים לסוף שבוע. החנות שלו הייתה מצד ימין לכניסת הבית בו גרתי עם אבא ואימא תשע שנים.

דווקא נמשכתי להיכנס לחנות החשוכה ההיא, למרות הריח שהיה שנוא עלי מכל. באמבטיה הצדדית שחו דגים אפורים במרץ רב מצד לצד ואני עקבתי בעיני אחר תנועתם. מדי פעם היה מגיע קניובל לאמבטיה, תופס ברשת איזה דג, משליך אותו באוויר ותופסו בשתי ידיו. הדג היה מתפתל בידיו המוכתמות באדום. את הדג התפוס הוא היה מניח על הדלפק הגדול ולפני שערף את ראשו, הוא הרשים את הלקוח בחוזקו וחיוניותו של הדג, שקפץ בשארית כוחותיו לקצב הנפת הסכין הגדולה. קניובל נראה כמנצח מקהלות עם שרביט חד ונוצץ, מוביל את מופע הדג בקשצ'נדו שהיה מסתיים במכת הניצחון.

ברגע יציאת נשמתו של הדג, התפשט הריח הדוחה ביותר בעולם ואז הייתי חייבת לצאת בריצה מהחנות. לא יכולתי להרחיק את ריצתי מעבר למבטיה של אימא אשר ישבה על הספסל בשדרה עם השכנות ולכן הייתי חופנת בידי כמה מעלי השיח הריחני, שצמח בכניסה לביתנו, ממוללת חזק ושואפת לקרבי.

הריח הסמיך של הפרחים הזעירים הלבנים התערבב והתערבל בתוך הראש שלי, שאפתי, עצרתי נשימתי, אוצרת בתוכי את הניחוח המענג ונשפתי מתוכי את שאריות ריח המוות של הדגים, עד שהרגשתי נקייה מפנים.

אבל למחרת שוב חזרתי לחנות הדגים.

ולמה חזרתי לשם?- אולי בגלל הריצה הנסערת החוצה, השאיפה והנשיפה, הסחרחורת הנעימה של עצירת הנשימה, החוויה של היציאה מהגועל אל ההזדככות.


 

  

 

בשולי הדברים:

את לבנה פגשתי בשבת האחרונה. נסעתי לצלם בשכונת מוטיפיורי, או ליתר דיוק, לקטוף פרח מהשיח הלבן עם הריח הסמיך המשכר ההוא. "את מי את מחפשת?" היא שאלה מהספסל שבשדרה, מול המכולת של יצחק. "כלום…סתם, פעם גרתי פה" עניתי. "אני פה שישים שנה, מי את?" שאלה. הורדתי את משקפי השמש. "שכה אחיה, הבת של ויקי.. לא השתנת… זוכרת את אבי הבן שלי?" – דווקא אותו לא זכרתי אבל שאלתי אותה אם היא זוכרת את קניובל. "קניובל… בטח. היה לו פלסטיקים. כלי בית.." ענתה. "ודגים?" אני שואלת בחשש, "לא, מה פתאום. הדגים היה בצד שני…" ענתה. מאוכזבת מזיכרוני המתעתע חזרתי להרצליה.

אבל למחרת שאלתי את אימא שלי אם היא זוכרת את קניובל. "בטח" היא שמחה להיזכר, "עד היום יש לי כוסות שלו…" 

"ומה עוד היה בחנות שלו?" שאלתי

"דגים" היא אמרה. ואת נורא פחדת מהם…"
 

 

החנות של קניובל בשנות ה- 60

וכעבור כמעט 50 שנה…

הציור (1996,7 ) הוא פרט מעבודה גדולה, חלק מתערוכה שלמה שמעולם לא הוצגה…

39 תגובות

  1. nרתק הסיפור
    והציור מהסוג מטיל האימה שאני אוהבת ויש בו גם כמובן יופי רב . שילוב מועדף עלי . נוגע במוות ומתבונן בעיני הדג המתות-חיות שלו.

    • תודה מירי. הציור הוא חלק מציור גדול (שהוא חלק מסדרת ציורים) ודווקא חשבתי שהילדה בציור מחייכת… לפחות זו שלמטה.., משני צידי הילדה הכפולה מסתכלים פני ההורים מלמעלה, כמו ממימדים אחרים
      ואגב, התערוכה היפה שלך עשתה לי חשק להציג את העבודות האלה (הטמונות עמוק אישם) בחלל בו את מציגה, משום מה…

  2. :)) חשבתי בהתחלה שזו גירסה יידישאית ל"קניבל". בכל מקרה המחזה מוכר… אבל קצת אחרת. אצלנו (אבן גבירול, שוק בזל והסביבה) היו נותנים לדג זבנג בראש עם מין אלה. סבתא שלי היתה לוקחת דג חי הביתה, שיישאר טרי. הוא היה שט לו באמבטיה עד בוא שעתו להפוך לגעפילטע.

    • קניבל זה אוכל אדם, לא? אמנם הצימחונים חושבים שאוכלי כל החי הם קניבלים, אבל לנו, משום מה, זה נראה טבעי, כמו שתמי קאלי אומרת, עד שמגיע זמן שבו אולי אנחנו מתחילים לחקור את ה"טבעיות" שלנו.
      בכל אופן, תודה על החיוך…

  3. איריס, זכרונות של ילדה עדינה. הציור מפצל את המבט על דברים- מספר לי על ילדה פגועה ולכן מעציב, קודר.
    שנים רבות לא אכלתי דגים בגלל סבתי שנתנה להם לשחות באמבטיה ואחר כך דפקה בראשם…כמעט כמו תרנגולות לכפרות… גועל שכיום נראה לי טבעי כמו לאכול גפילטעפיש- איך השתנו חיי, לבשתי חליפה מקוסקסת…

    • תמי יקרה. לא הייתי פגועה מהעניין הזה. זו היתה הרפתקאה, ויש הרפתקאות בצבעים שחורים ומגעילים, אבל כמו בעליזה בארץ הפלאות, כל דבר ביזארי ומחריד הופך למסע מרתק שמעצב את החיים למה שהם עכשיו, ללא שיפוט של טוב ורע, אלא רק טיול ארוך ארוך של למידה..

  4. נוסטלגיה מוכרת ויופיה בתיאור האנושי שלה.
    הציור מיוחד והתמונה של הילדה והילד נוגעת.
    (לא חסר ר בקשצ"נדו?)

  5. משה יצחקי

    איריס, מכיר רומנים שעבור ראש של דג במרק דגים, היה הריר ניגר להם.
    יפה הסיפור, הציור מעין קלף עם דמות נסיכה. החיוך יוצר משהו ממזרי/שטני.
    התמונה של הילדים למטה מתוקה.

  6. איריס, איזה סיפור לופת.
    עם זכרון כזה חזק, ברור שהוא תעתע בשכנה, ולא בך.

    בדיוק כשחשבתי לעצמי שאני אוהב את הבלוג שלך, הסתבר לי שאפשר לאהוב יותר.

  7. איריס: אני אוהבת את הדרך שלך לספר לנו זכרונות.מאוד נגיש ואפשר להתחבר. פה במיוחד היה לי מוכר הרצון לטעם כל פעם מהדבר שעושה לנו רע, בשביל אח"כ להינות מתחושת ההקלה והניקיון הפנימי.צריך למצוא דרך שלא נזדקק ל"גועל" בשביל להרגיש את הטוהר. ואלי אין דרך כזאת.
    תציגי, תציגי !!! מחכה להזמנה.

  8. אין כמו הנוסטלגיה, היא בהחלט עושה משהו לאדם! היום שלחתי למישהי תמונה של הסיפריה שהייתה לפני כ-40,50שנה הסיפריה כבר לא קימת הרבה שנים, אבל הויטרינה היכן שהספרים היו מוצגים עדיין קיימת.אותי ויטרינת הספרים ריגשה כשמצאתי אותה, אני מקווה שגם אותה.
    נהנתי לקרוא את הסיפור המסתתר מאחורי התמונה.

  9. לא זוכר את הסיפור היפה הזה… גם במרכז המסחרי בשכונה ב" בב"ש היתה אמבטיה כזאת. את הדגים היו עוטפים בעיתון שמכרנו תמורת אגורה (זאת עם השבלים) לדיג האמבטיות. נראה לי שגילינו חלק נעלם מן ההוויה הישראלית ההיא :)

  10. אני אוהבת שאת כותבת על העבודה , נותן לזה מימד עומק.
    להתראות טובה

  11. סבינה מסג

    איריס, שוב התאור של הריח… מרשים אותי! וההתערבבות עם ריח הפרחים… והמשיכה לחזור על החווייה המטלטלת… עצם הטלטלה! יופי.

  12. יעל ישראל

    את נופחת כל כך הרבה רוח חיים בפיסות חיים האלה שאת כותבת ומציירת. תענוג אישי בשבילי. לא פעם משיק לזכרונות אישיים שלי, מתל אביב הצפןן הישן, באותם שנים בערך.

  13. שולמית אפפל

    לשלך קראו קנובל (שום) אצלנו לירקן קראו בלינדר (עיוור) ולספר אפפל (תפוח)ולחנווני הרומני שוורץ (שחור)
    וכו" וכו" כל שכונה ושכונה היתה אז עיירה יהודית לתפארת. תודה איריס.

    • תודה שולמית אימא שלי היא שוורץ… כל הרומנים חברים לתפארת…

      • איריס אין כמוך להפיח חיים בפיסות ילדות, ולברוא מחדש את היצר הזה לחזות במוות, הציור בעיני מבטא פחד ועונג, בכל אופן דואליות שמתאימה לכתיבה, תמשיכי להנות אותנו!

  14. איזה יופי, הציור והסיפור (גם לי איזה עניין עם דגים מתים)

    • כן, אילנה, ראיתי את סדרת הדגים שלך בפליקר ואסתכל עליהם שוב היום, תודה על תגובתך…

      • איריס תודה על התגובות שלך בפליקר, זהו, שגם לי יש סלידה קשה במיוחד מדגים מתים, ודוקא בגלל זה המשיכה לגעת בחומרים אלו. זה בדיוק העניין. דגים מתים שמהם אני סולדת ביותר זוכים לטיפולי…

        וגם אני אלרגית לדגים.

  15. אוי איריס, כבר אמרתי לך שאני מתה על שדרות יהודית…
    אבל התיאור הזה של חנות הדגים פשוט מזעזע. גרמת לי לדמיין בראש את ההרג האיטי הזה של הדג המסכן שנאבק על חייו. אני לא מבינה למה אנשים שמים על הצלחת דג עם הראש והזנב. כאילו-הנה משהו שיש לו עיניים-תאכלו אותו בזמן שהוא מסתכל עליכם. נוראי.
    תמונות יפות. כולן.

השאר תגובה ל משה יצחקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו