בננות - בלוגים / / איך התחלתי לצייר
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

איך התחלתי לצייר

 


איך התחלתי לצייר 

ברחוב נחמני 54, כניסה ב", בקומה השנייה מצד ימין, התחלתי את חיי. זו הייתה דירה בדמי מפתח, חדר אחד להוריי, עם מרפסת קטנה, מטבחון, וחדר אמבטיה משותף לדיירת אחרת מבוגרת, גברת פרידמן ובתה הרווקה, שחלקו שני חדרים אחרים ומטבחון בחלקה האחר של הדירה.

אחרי שנה עברנו משם, אבל הורי אמי באו להתגורר במקומנו וזו הסיבה שאני זוכרת את הבית ההוא כזיכרון החי ביותר של ילדותי. הייתי בת יחידה עד גיל שבע. גדלתי לעולם אצל סבתא וסבא, בחדר האחד, ובעיקר במרפסת הקטנה, תחת עץ האזדרכת שהצל עליה, ושם ציירתי את הציורים הראשונים של חיי. לשולחן העץ הקטן, עם הפורמייקה הסגלגלה, הייתה מגירה קטנה, ובה קופסת הצבעים הראשונה שלי, צבעי אטלס, 12 צבעים, עם זהב וכסף. היה לי גם עפרון אחד ומחק ומחברת ציור חלקה של דפרון.

לעץ האזדרכת היה ריח מיוחד וצליל מיוחד, שליוו את הקווים הראשונים שעשיתי בחיי. סבא הראה לי איך מציירים חייל ואחר כך בית, עם משולש גג אדום, חלונות שהם ריבוע עם צלב, וארובה עם עשן. החייל עמד על יד הבית. זה לא היה חייל ישראלי. סבתא הראתה לי איך מציירים חתול ועורב. אני הייתי ילדה מאד טובה. ציירתי מה שהראו לי.

אבל הכי אהבתי לסדר את הצבעים: ירקרק ותכלת הם אבא ואימא, סגול וורוד הם סבא וסבתא, אדום וצהוב הם הילדים, כסף וזהב הם כל מה שלא בעולם הזה, שעליו אסור לדבר.

ירוק כהה, כחול כהה, כתום, שחור וחום, הם צבעים של דודים רחוקים שצובטים בלחי ומהם צריך להתחמק.

פעם באה דודה יודית ואמרה שהיא היא תלמד אותי לצייר. היא הייתה בחורה גדולה, ועמדה להתחתן ודברה בקול רם. "מה את מציירת חיילים וארובות ועורבים? אני אלמד אותך (היא הייתה מורה צעירה לחינוך מיוחד) לצייר פרחים ושמש. הפרחים צומחים על האדמה ולא באוויר ובישראל אין ארובות, וצפרים אפשר לעשות בקו אחד, כמו שלוש מתהפך מתחת לשמים." ואני הייתי ילדה טובה ועשיתי.

בכל שנה פרחה האזדרכת בסגול וריחה הציף את הבית. יום אחד, אני שלא השתמשתי בסגול, אלא כדי לצייר עלי כותרת של פרח, מילאתי דף שלם בסגול וסגול וסגול, ואחר כך הוספתי גם כסף וזהב, כי הם היו כמו הריח הקסום שהסתובב ללא רחמים בין החדרים. החבאתי את הציור במגרה והקשבתי לעורבים שבשרו את החמסין הראשון.

באותו שבוע סבתא עשתה את קפיצתה הראשונה מהחלון.

 

            

                       

                                       

 

 כתיבה: מאי 2008
ציורים: 1996-7

 

43 תגובות

  1. חזק הקטע הזה.
    מתחילתו ועד סופו המצמרר.
    דודה יודית שלך היתה מורה לחינוך מיוחד?? אני מכירה עוד דודה אחת כזאת.

  2. ומאוד דבר אלי הציור של הבית, זה הבית ברחוב נחמני?

  3. "הייתי ילדה טובה" – היית ילדה מוכשרת ולכן ידעת לצייר מה שאמרו לך ומה שרצית.
    ציורים מרשימים פה.

    בסוף היא קפצה למותה הסבתא?

  4. אהבתי את הטכסט ואני עוקבת בעניין אחר הציורים. יישר כוחך

  5. איריס,
    מאוד אהבתי את הקטע שכתבת. ככה כתובים דברים שאם עוצמים את העיניים עוד אפשר לראות אותם ועוד אפשר להריח אותם ולחוש אותם. אלה הדברים ששואבים אותנו פנימה -ואת נתת להיכנס – ואני נכנסתי…
    תודה על הכנסת האורחים
    עדנה

  6. היי איריס,
    קטע מאוד רוחני אצלך הציור, לא?
    איזה יופי שכבר מגיל צעיר התחלת לטפח את הכישרון שלך.
    הציורים שלך מאוד יפים, כרגיל, אבל היה נחמד מאוד לקרוא על הרקע שלך מנקודת מבט אחרת. אותי זה ריגש.

  7. היי איריס
    מרגש… משם רק המשכת לעוף
    להתראות טובה

    • היי טובה.תודה.
      אגב, מהמחשב שלי אני לא מצליחה לשמוע את המוסיקה שלך. יש לו חרם על תוכנות מוסיקה. בינתיים. אבל בקרוב זה ישתנה. ועד אז אני מסתקרנת.

  8. וזוהי רק ההתחלה… אבל לא הציורים. ושוב, מדהים אותי כל פעם מחדש איך האקוורלים שלך נראים כאילו הם נוזלים, כאילו באקראי, ובעצם כל כך מדויקים גם בציור עצמו וגם במה שהם תופסים. הבית, הילדה, עברו לגמרי בפילטר של הנפש.

    • אמיר
      טוב לשמוע.
      "רק ההתחלה" כן… גל אמרה לי שזו התחלה של ספר. אבל אין לי נשימה כל כך ארוכה. מתאים לי הרבה הרבה נקודות מבט.
      צבעי מים זה מיתוס של קלילות, סקיצה, נזילות, אקרעיות. ההפך הוא הנכון. אבל המדיה הזו יוצרת אשלייה. כמו המאיה. ולכן בעיני היא הכי קרובה ליצירה האלוהית.
      איריס

  9. משה יצחקי

    איריס, את כבר יודעת שהציורים שלך מתחברים לי לאיזה עורק פנימי המעביר מזון לנפש. וציור הבית מוליך אותי באיזה מנהרה סמויה אל מעל הזמן והמקום לזמן והמקום שתיארת כל כך יפה.

  10. איריס,
    גם האקוורל וגם הכתיבה שלך מלאי מיסתורים (ומיסתורין). מאד מסקרן לדעת מה היה שם, מאחורי הדלתות הגלויות והסמויות.
    תודה.

  11. קראתי את הטקסט מהבוקר, ארבע פעמים ובכל פעם אני לא יודעת איך להגיב.האקוורלים יפהפיים ואני יודעת כמה קשה ליצור את "המיקריות" הזאת, שהיא הופכת למדוייקת.אבל הטקסט הוא שהקשה עלי. כל כך עצוב…שמה שלמדת לצייר ראשון היה חייל..והחזרה הזאת על שהיית ילדה טובה…שמו עליך משאות שילדה קטנה לא יכולה לשאת.ואם גדלת לעולם,כמו שאת אומרת, אצל סבא וסבתא ינקת מהם את העולם המעוות אותו שרדו. והיית ילדה טובה והתנדנדת בין הציור הסגול-סגול שלך לבין הקשבה לעורבים.
    טוב שהייתה דודה יודית שידעה שילדים צריכים לצייר פרחים, פרפרים ושמיים כחולים.
    הסיום המפתיע מהדק את החגורה על החור האחרון, זה שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליו.

    • לוסי
      היו לי סבתא וסבא נהדרים!!!
      סבא לימד אותי את מה שהוא ידע להביע בקווים. וגם הרבה דברים אחרים. ולסבתא היה הריח הכי נעים העולם. וגם הרבה דברים אחרים.
      היתה לי ילדות קסומה. אך לא מלאה בפרחים ופרפרים. אילו באו אחר כך. ברוך השם.
      איריס

      • כן, אני הבנתי את האהבה הגדולה.אבל המועקות של הדור הזה, לדעתי עברו בלי שירצו.אין לנו טענות כלפי אף אחד.
        מופלא שהצלחת להביא אליך את הפרפרים והפרחים.ברוך השם שיצר, וברוכה את שמצאת.הכל נמצא לידינו, רק לקחת.

      • סבינה מסג

        איריס, אומרים שלסבתות יש ריח מרגיע!

  12. מוטי גלדמן

    איריס, אני ממשיך להתפעל מהאקוורלים שלך. אני עדיין נושא אתי בזיכרון את האיורים העגולים הנפלאים לשירים.

  13. אני חושב שהצלחתי לבודד את האסוציאציות האישיות, וגם בלעדיהן (יענו "אובייקטיבית") זהו צרוף מצמרר ומשניק בעיני.

    הגילוי מחדש של התמונות, אחת אחת, כשמגוללים את הדף מטה, לאחר קריאת הטקסט –

    רשמי אותי ברשימת המתנה לספר, כשיצא.

    • נהניתי מכתיבתך ומהציורים . הילדה די מבועתת ולא הכל סגול ופרפרים אצלה וכמו שאת כותבת טוב שכך. קצת נבהלתי מהשורה האחרונה ושמחתי לדעת שסבתא לא התאבדה. אני באמת חושבת שאקוורלים הם מומחיות מעודנת התלוייה בחד פעמיות הנגיעה. מרגישים שזו שפתך.

  14. סבינה מסג

    איריס, יפה מאד. הציורים ברור. פה אהבתי בטקסט את המוטיב של הצבעים. האופי של הכסף וזהב שהוא העולם האחר, ואז את משתמשת בהם לצבוע את הריח של האיזדרכת! מה שאי אפשר לומר אפשר לצבוע! זה מצויין. כמה ניסיתי לתאר את הריח הזה בשירי ילדים ומבוגרים… בכלל לתאר ריח – זה אתגר. פה הצלחת.

  15. פשוט נפלא. אמיתי ומרגש.

  16. מקסים, איריס, ובסוף מזעזע… אני בטוחה שאת מכירה את שרלוטה סלומון, שיש לה כמה וכמה קווים משותפים אתך, כמדומה. תודה, נעמי

  17. איך זה שאינכם נכנסים לבלוג של רונית מטלון?
    סופרת מופלאה לדעתי!
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4880&blogID=209

  18. יעל ישראל

    התמוגגתי. זה נפלא איריס.

  19. איריס, כמה תגובות וכולן מפרגנות, וברור מדוע, הטקסט מכניס לאוירה והציורים, בעיקר ציור הבית הנפלא ממש מכניסים אותנו לבית ההוא, לילדות צבעונית ולילדה מקורית שלא רצתה דווקא לצייר פרפרים ופרחים, אלא צבעה מנשמתה, אני רוצה לחבק את הילדה ההיא ולתת לה כוחות לצייר את שלה כל השנים, כמו שבעצם קרה…

  20. איריס. איזה מזל שהגעתי לפה. המלים והציורים צובטים חזק בלב.

השאר תגובה ל שירה ארד ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו