איריס קובליו
ילידת תל אביב. גרה בהרצליה.
קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות.
אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים.
בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה.
מורה ליוגה.
מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/
מבחר פרסומים
אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן
אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן
"הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה.
"הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה
"זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי
פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.
ציור נהדר והשיר אף הוא למרות שהגיע הזמן שיקבלו אותנו כמות שאנחנו ושיער באישה יפה! טוב עוד לא הגיע הזמן. חבל.
מירי, הזמן כל הזמן נמצא רק אנחנו והשיער באים והולכים
עבודה יפה! את מחייכת בה ונראית משוחררת בה הפעם.
העיניים נהדרות.
השיר העלה אצלי חיוך על המרדנות והדווקא שאני מרגישה בו. האם אני טועה?
לוסי, אולי ההפך? מרדנות בציור ושחרור בשיר?
בכל אופן חיוך לא היה שם. אבל אני שמחה שזה מעלה חיוך בצופה!
איריס, איזו הצהרה מופגנת חזותית ומילולית.
מסעיר ומשעיר.
🙂
שאפו.
בהחלט משעיר. שאמפו!:)
נכון שחר. אבל עכשיו באמת כל מה שצריך, כמו שכתב אמיר, זה שמפו..
(רצוי בהד & שולדרס החדש למניעת קשקשים, שהצהיר לאחרונה כי חדל לעשות ניסויים בבעלי חיים. חה)
דיוקן האשה הפראית הטבעית המקבלת את עצמה כפי שהיא
מיוחד
חנה, מקבלת או לא.. לכן יש אומנות. שם הכל מותר.
וכשמסתכלים על הדברים בעין מבחוץ (כמו מאחורי עדשת מצלמה, הכל יוצא מכל הגדרה ומוסכמה, והכל הכל מותר ויפה וקביל:)
ברור, על כך אין מחלוקת
האמנות מאפשרת ביטוי למה שבחברה נחשב ביזארי וזה היופי
וזה היחוד
ברמה הספרותית אמנותית זה נכון חנה
איריסי, הציור, כמו חתיכת פאזל, מסקרנת ומערערת. אני אישית, כבר כתבתי לך, מחפשת את החלקים האחרים כדי להרכיב את השלם החידתי המופלא שלך.
איריס, אז אולי בקרוב תקבלי עוד הרבה חלקים חסרים, ואולי הרבה החלקים הללו דווקא יגרמו לחסר ענק ומבוי סתום.
גם כשנדמה שמתחברים כל החלקים, עדיין מסתוריות החיים מכה בנו בכל פעם מחדש
איריס,
נהדר. גם הפמיניזם…
תודה תמי, לא חשבתי על פמיניזם אבל מוכנה לאמץ:)
מקסים הציור החיוך השחרור בשיר ובציור, כמה חשיבות יש לשיער בחיינו
חני, זה לא בא מחיוך, אבל אם יצא חיוך זה מחייך אותי מאד..))))))
הציור ממש הולם בך! וההבחנה של איריס אליה שזה כמו חתיכת פאזל… וצריך לשבץ את האשה שבשיר אומרת את ההפך– חזק מאד.
נכון סבינה, לכל דבר יש את ההפך, ואם שמים אותם ביחד זה יוצר את ההצמתה הזאת. גם אצלי. ובכל זאת—
אוי, זה חזק ויפה ומצמית, גם השיר.
תודה יעלה. חג שמח
הדמות בציור נראית כמו אחרי ארוע קוסמי. נראה את הקופים ממוצא המינים, חווים חוויה שוערת בסבך הזה.
יפה, נשי ומסקרן
הדמות בציור מסווה את בכייה בחיוך מונה-ליזה, ואם חיוך מונה-ליזה הוא ארוע קוסמי אז נכון כתבת
מודה ומתודה שבעניין זה אני שייך לעדר המעדיף חלק. אבל הציור מאיר את חנוכה באור יקרות והשיר בועט ומסקרן.
חג משעיר ושמח:)
עם חנוכה או בלעדיו, איך העדר שמעדיף בלי מתמוגג מציור שהוא לגמרי עם?- אולי בזכות הבעיטה?:))
מתוחכם.נסה להציע לי נישואין ותראה מה אשיב לך!
לבנה, לא הבנתי למי מכוונת תגובתך ואם שמת אותה בפוסט הנכון… חג שמח
תגובתי הייתה אליך, איריס, כהמשך ל- ולא ארצה שתרצה להתחתן איתי, אבל אם תציע, תופתע מהתשובה.
🙂 שאפו לבנה!
איריס, שיר וציור מרגשים.
הפנים (שלך?) – העיניים, הסנטר – מכוונים קדימה, כמו אצן שמנסה לחתוך את סרט הסיום בחזהו, אבל במבט שלך אין התכליתיות של ספורטאי, אלא השתוקקות, כמיהה עצובה. ובא השיר ואומר את זה: לא חשבתי שכך תיראה הגדה שאטפס עליה לכשאתעייף לשחות
נעם, אהבתי את הפרשנות שלך. אבל אפשר להגיד על הפוסט הזה גם בדיוק הפוך. תודה על תגובתך. כן, שלי.