בננות - בלוגים / איריס קובליו / "כפולות"- אז ועכשיו: מבט אישי על שני ספרים נפלאים
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

"כפולות"- אז ועכשיו: מבט אישי על שני ספרים נפלאים

 

  

שנים רבות אהבתי את "אורה הכפולה" של אריך קסטנר. חרשתי את הספר או יותר נכון הפכתי בו בתוכי. דמיינתי איך מתגלה לי כפולה, בדיוק כמוני, שאולי יכולה למלא את חור הבדידות הקיומית שפעור בי. אז כמובן, לא הגדרתי את הדבר ההוא כ"חור" או כ"בדידות קיומית". נולדתי בכורה והייתי שבע שנים בת יחידה בהזיה מתוקה מתמשכת, טרם מפגשי המיתולוגי עם אורה הכפולה. אבל לא רק על אורה הכפולה רציתי לכתוב ולא על ילדותי המוקדמת וגם לא על החור בנשמתי, אלא בעיקר על ספר אחר: "ותכתבו: אהובתנו" של אמונה אלון (בהוצאת ידיעות אחרונות).

 

ההורים של ענבר, גיבורת הספר בת ה- 12, נפרדו.  ענבר אחת משבעה ילדים במשפחה ישראלית חובשי כיפה ופיאה, המתגוררים באחד מיישובי שומרון, על פי תהום פוליטית אמונית. הספר נפתח בנטישת האב, המכלה וסוגרת את תמימותה ופותחת את יכולתה של ענבר לקלוט תדרים מנשמתה התקועה של סבתא- רבה שלה, שאין איש יודע היכן קבורה וממתי. ענבר עוברת מעין מסע התבגרות  פנימי, מאד עלילתי ונפתל, בפגישתה עם נשמת הסבתא-רבה שהיא בעצם השתקפות נשמתה שלה, תאומתה, או אולי הנשמה המשלימה שלה.

 

חשיפת סיפורה של הנשמה התקועה, המשמיעה דבריה בליבה המשתוקק, יוצר אצל ענבר משמעות קיומית הממלאה  את חור הנטישה הפתאומית, הלא מובנת, הגרועה אפילו מפגועי המוות על כבישי התהום ההיא, של הימים בהם מסופר סיפור זה.

המפגש ביניהן, מעבר לסיפור הקורע של הסבתא-רבה שנחשף טיפין טיפין, יוצר מפת דרכים מסועפת הנקראת בנשימה אחת, כדי להגיע ל"סוף".

והסוף, החזיר אותי לאהבתי הישנה: "אורה הכפולה". אל אותה הכפולה, אך הפעם ישראלית, המדברת עברית פיוטית מופלאה, השזורה ברקמות מילים מהמסורת היהודית, עם נופים מקומיים יפים מוכרים ודוקרים, הנוגעת בהוויה ישראלית שאיננה חשופה ביומיום לחברה שאליה אני כביכול משתייכת.

 

אולי ההשוואה הזו פרועה, אבל בשני הסיפורים, המרחק שנפער בין אבא ואימא (הפרידה), יוצר מרחב עלילתי שבתוכו בולט מוטיב הניתוק והקריעה (קריעת התינוקת מחיקה של הסבתא רבה ה"בוגדת" כביכול, מול קריעת התאומות זו מזו, חלוקתן וניתוקן). וההשלכות של מעשה זה המובילות את ענבר למפגש עם הנשמה התאומה המהדהדת בתוכה. מפגש זה הוא כמו המפגש הפטאלי של אורה ולי, בקייטנה בעמק שבין פסגות ההרים האירופאים, שם הכל אפשרי. המפגש הכפול מוליד את רעיון החלפת הזהויות הדרמתי. בשני הסיפורים הסבל הנפשי והפיזי (חולי, פציעה)  משמשים כמקדם עלילתי ובשניהם הקורא מובל במהירות מסחררת לפסגת הסוף.

 

על פסגת הסוף אפשר לכתוב הרבה מאד, מכל הכוונים, פסיכולוגי, חברתי, פוליטי, מגדרי, אמוני, ז'אנרי ועוד. אולי אכתוב על זה פעם, על פסגת הסוף הזו אצלי, כקוראת של אז, בילדותי, התבגרותי, ועכשיו, אחרי קילומטרים אינספור של נסיעות בכבישי הספרים למיניהם.

אהבתי מאד.

מומלץ.

 

 

 

25 תגובות

  1. גם אני פנטזתי על תאומה. כמובן אורה הכפולה, אבל גם פצפונת מפצפונת ואנטון אומרת "הו! לו הייתה לי אחות תאומה" ובסוף החבר הטוב שלה אנטון ואמו עוברים להתגורר איתה ועם הוריה… איזו הגשמת משאלות ילדית מופלאה!

    • איריס קובליו

      כן, לי, אריך קסטנר המופלא היה מומחה בהגשמת משאלות. במסגרת שנת ה"אמן-מורה" שלי, בתיכון לאומנויות, עסקנו הרבה בהגשמת המשאלות הזו, המיתוס ושברו

      • אשמח לשמוע עוד על השנה הזאת.

        • לי יקרה
          זה היה מזמן.. תלמידי כיתה י"א במגמת אומנות בתיכון אלון פירשו טקסטים של קסטנר באמנות פלאסטית. עבדנו בעיקר על נושא הכפילות כמשאלה כמוסה המסתתרת בכל נפש שמשתוקקת לחצי השני, המשלים.. לפעמים הנושא הזה היה מאד סמוי ורב שכבתי ולפעמים גלוי ולוחמני. ובכלל שאלת המשאלות, האומץ להגשימן או האומץ לוותר (אומץ, זה סיפור ארוך…) היה נושא שהתעמקנו בו מאד. יש לי צילומי עבודות שלהם מאז… אם תתענייני פעם

  2. רשמי קריאה מרתקים איריס מפריזמה אישית מאוד רגישה
    עוררת בי סקרנות לספר

    • חנה יקרה, אני בטוחה שאת במיוחד תתחברי
      ואלי תמצאי קשרים סצויים בין ספרך "לאורה" לזה…

  3. כבר כמה זמן שקלתי אם לקנות את החדש של אמונה אלון ועכשיו אני אקנה.

  4. איזו אנלוגיה מרתקת, כמעט בלתי נתפסת.
    קראתי והרגשתי פליאה.
    פליאה על הרגישות, על החיבור, על ה-יד זו ליד זו.
    והכתיבה השוטפת, המעוגלת, המקצבית למרווחים.
    פליאה, איריס.
    תודה על החווייה הייחודית הזו.

  5. איריס, מקבלת את המלצתך ותודה!
    כילדה צעירה לא קראתי הרבה, מעבר לאגדות נסיכות ונסיכים. חזרתי לקריאה אחרי גיל 16-18 (עם בחירות ספרותיות כמו בקט וקמי) ואת ספרי קסטנר הכרתי דרך הילדים שלי.
    לא מסכימה להגדרה של השוואה פרועה כי זו מטרת היצירה האמנותית, לקחת אותנו, הצופה/קורא למקומות רחוקים/עמוקים חדשים ומפתיעים.

    • לוסי, תודה, פרועה בהומור.
      יש אנשים, ורבים, שבשבילם קסטנר הוא קלאסה טוטאלית שאין להשוותה, בטח שלא קצה כל כך רחוק וכביכול תמוה ובלתי אפשרי. ולכן נהניתי כל כך לכתוב את הפוסט הזה

  6. יעל ישראל

    גם לי אורה הכפולה הוא ספר הכי מכונן בילדות. עד היום אני קוראת אותו למעשה. וכמובן ש"רואות מכאן את כל העולם" הוא סוג של מחווה אליו.

    • איריס קובליו

      גם אצלי, יעלה, עדיין "אורה הכפולה" מקנן בצמרות ספרייתי האישית. בחדרי לבי. לפעמים נדמה שמצאתי אותה, את הכפולה. לפעמים היא מסתתרת. ולפעמים היא מתגלה ואני מתכחשת- כי זה לא כל כך פשוט…

  7. גם אני הייתי בת בכורה שבע שנים ולביתי לא עשיתי את זה. אם כי אצלנו היותי יחידה היה כרוך באובדן של אחות אחרת. אליה תמיד השתוקקתי. תמיד חשבתי שאם הייתה בחיים היו חיי אחרים ושונים.
    אני עצמיילדתי 3 בטווח של 7 שני

    כי אחרי זה נולדו אצלנו תאומים.

    כפולים.

    כלומר אי היותי כפולה הודגש.
    אני איני כפולה.

    רק מתגעגעת.

    וגם זה פוחת . ( אנ מקווה) ופעמים מתוך ידיעה שאיני כפולה משום זוית הגיונית, התגבשה בקרסבי אישיות מסוימת מאד.

    אשתדל לקרוא, בלי נדר.

    • אביטל, הגעגועים לכפילות זה דבר אולי שונה מ"כפילות על אמת". כשם שתמצית האהבה היא הגעגוע.

      אני בטוחה שתאומים רבים מדמיינים עולם שווה יותר אם הם היו יחידים במינם. בעיקר תאומים זהים.
      אבל תאומות נשמתית היא דבר אחר. אפשר לכתוב על זה הרבה…

      • נכון, באמת כתבתי על זה מבחינה מסוימת בספרי האחרון. שם הדמות מחפשת זהות נפשית עם חברתה עד שהיא מסבתבכת במבוך.

        הרצון קיים. העניין שכל אחד הוא נשמה יחידה שאין דומ לה. והתאומות היא רק במחיר של ויתור.

        בדיוק דברתי על כך עם בעלי אתמול. שאף אותו רציתי כסוג של תאום.

        אצלנו בבית הם בן ובת ולמרות המינים השונים, בקשר בין תאומים קיימים אלמנטים שהם מעל לטבע.

        זהות , או אולי הכרה עמוקה מאד של הזולת, לנימיו וחלקיקיו. טוב הם היו יחד ברחם. שיליות מופרדות. אך אותו רחם.

  8. בעצם ביתי הגדולה הייתה בת שש בשלישי.

    וחשבתי שוואו עשיתי את זה.

    היא לא תגיע לגיל שבע כמוני.

    בודדה והורית. מפונקת אך לא מובנת.

    אני זוכרת שהמון אנשים לא הבינו אותי כשהתלוננתי על קושי.

    כאילו- את בחרת.

    אך בעצם הייתה בי תחושת אסון- של להציל מגורל אחר.

    בכל אופן זה חלף.

    ב"ה.

    אז עם הקרבה לסוף, יש דברים שנושרים.
    וטוב שכך.

  9. לבנה מושון

    לאיריס, קשרת קצוות ועוררת את החשק לספר של אמונה אלון. תודה.

  10. איריס הדיבור שלך על נפש תאומה הזכירה לי את השורה הזו של אלתרמן :

    "לך עיני היום פקוחות כפתאומים.
    אלי שלי, אני תמים.
    אני זוכר ברעות השמש על המים
    נולדתי לפניך תאומים"

    • נפלא השיר האלתרמני, ריקי, תודה שהבאת
      אולי הייתי צריכה לשים אותו כציטטה בתחילת הפוסט שלי…

  11. איריס אליה

    כתבת נהדר, איריסי. הראשון הוא כל כך מכונן עבורי, ואני לא מצליחה להבין איך הוא לא טילטל את ילדי. זה משגע אותי, לפעמים, איך כולנו גדלנו וצרבנו בליבנו ספרים שחולפים על ידם כאילו כלום.
    ואת אמונה אלון אוסיף לרשימה שלי.

    • איריסי, מה שטלטל אותנו לאו דווקא מטלטל את ילדנו. החיים בדור הזה מלאי גרויים, סוחפים למחוזות שלא שיערנו. ומי מכיר כבר את אריך קסטנר. בכיתת האמן שלימדתי, מתוך 20 הכירו 2… אבל שמחו להכיר ובזכותו הפלגנו עמוק.. כי המאוויים הכמוסים בנפש הילדית שלנו נשארים אותו הדבר לאורך הדורות, לא?

  12. חוה ניסימוב

    איריס
    הגעגועים לנפש תאומה, אשה או גבר, אניאת/ה בלתי ניפרדים, והגעגועים כחוט שמאגד את חרוזי חיינו, השחורים והצבעוניים, אנו יכולים להגיע למטרות, לקשרים, לאהבות, אך נתיב הגעגועים לעולם לא מסתיים ואולי מוטב שכך.
    אני ילדת שואה, אבי מת בגטו ורשה, אמי נסעה וחזרה אם אחרת, אין לי אחות, הלוואי והייתה לי… תודה לך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו