בננות - בלוגים / / להרגיש בבית, להיות שקופה ולרקוד
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

להרגיש בבית, להיות שקופה ולרקוד

 

 

  

על הסרט "להרגיש בבית"  (Bin Jip – 3 Iron ) של קים-קי-דוק

ועל ההצגה "תכתבי בגוף זכר" מאת חנה ליבנה*

 

פורץ מקצועי ופרוורטי מצרף למסעו בין דירות שבעליהן יצאו לחופשה, אישה שהצליחה להתבונן במעשיו מבלי שירגיש. האישה, יפה ומוכה, עולה על האופנוע וביחד הם ממשיכים את אמנות הפריצה לבתים, בהרמוניה מושלמת. 

 

פרוורטי?-

עניין של הגדרות. הוא, מדויק ומוכשר בניקיון, "מטפל בבתיהם" של הנפרצים, לפרטי פרטים, מתקן, מכבס, מסדר ארונות, מיישר תמונות, היא, שותקת ופעורת עיניים, עוברת בטבעיות להיות שותפה.

 

כל הנפרצים מרגישים שביתם נפרץ אך הם  מרוצים מזה ולא מתלוננים.

יום אחד הם נתפסים בעת קבורת מתאבד זקן הנרקב בביתו. למרות טיפולם המלא חמלה  בקבורתו, הוא נשלח לכלא והיא נשלחת חזרה לכלא ביתה.

 

בכלא אפשר לרחם על עצמך עד מוות, אפשר להזדהות עם האשמה שהטילו עליך ולהיות פושע, אפשר להתפוצץ מכעס ולנסות לברוח בדרכים ידועות וצפויות לכישלון. הפורץ בוחר בדרך של שכלול אומנותו.

 

הוא מתאמן בלהיות נעלם. בלתי מורגש. בלתי ניתן לזיהוי. הצינוק הצר הוא המקום האידיאלי למיקוד ואימון על המטרה הזו. כשהוא מצליח להיהפך לנעלם בלתי מורגש (ב"טכניקה" מעוררת השתאות) הוא משתחרר מהכלא, חוזר לבית האישה, וחי בביתה במימד הזה, שרק היא יכולה לראותו.

 

האם זה סרט מיסטי?- כך נטו לפרש אותו.הפריצה הופכת לסימבול, כחדירה של גורם מתקן לחיי שגרה הנהפכים להתנהלות אוטומאטית ללא יכולת לשנות מצב נתון. 

זהו סרט מהפנט. המוסיקה מכשפת. הצילומים כמעט ללא מילים. הריקוד המופלא של הזוג שמצאו פתרון לנשמתם.

 

גם  אם ספרתי את העלילה, מומלץ לצפות בסרט הזה כיצירת אומנות מהממת שנמשכים לראותה עוד ועוד. כמו ריקוד סוחף, ציור עוצר נשימה במוזיאון, מוסיקה ששומעים עוד ועוד ואי אפשר לחדול.

 

 

http://www.youtube.com/watch?v=v9D5PADmrrU&feature=related

 

 

גם בהצגה "תכתבי בגוף זכר" עולה השאלה של "הפריצה" לחיי השגרה של הזוגיות, ההימשכות לשינוי, החיפוש אחר הפתרון בתוך מצב שלרוב בלתי אפשרי לשנות.

בהצגה הנהדרת הזו הפורץ הוא הדמות שהסופרת יוצרת, ה"גיבורה" שלה, שהיא אותו פן פנימי המבקש לשנות את שגרת "האישה השקופה", כך מכנה הסופרת את  הגבורה שלה, לאישה נראית, אישה שנשיותה, חכמתה, עוצמתה, מיניותה , יופייה, נראים ומקבלים את תשומת הלב הראויה.

הגיבורה מתמרדת נגד יוצרתה, הדוחפת אותה לסיטואציות של שינוי, אך מייד מנסה להבהיל אותה ולסגת אל חייה המתסכלים, אולם היא, הגיבורה, מכפילה את עצמה, מנסה לפרוץ החוצה משליטתה של היוצרת אותה, היא מתווכחת, צועקת, בועטת, מעיזה, רוקדת, נסחפת, משקרת.

משקרת?- את משקרת לי, מטיחה היוצרת על הדמות הזו, שמשתוללת כמו נחש בחיי הנישואין של הזוג עם הילד והשניצלים הארוזים כל בקר לעבודה ולבית הספר.  הגיבורה מכפילה את עצמה על הבמה מול עיניהם המתבלבלות של הקהל, אחת נשארת כנועה ליוצרת והשניה הופכת לפורצת, אולם כאן הפורצת לא עושה את מלאכתה בשקט אלא משתוללת, מעמתת את האישה הכנועה לגורלה עם האופן בו היא פועלת בחייה המתסכלים.

בנקודת השיא של ההצגה האישה מכינה מסיבת הפתעה ליום ההולדת ה 50  של בעלה, והוא, לאחר משחק ההפתעה הראשוני, מודיע שהוא עוזב את הבית.

היוצרת, הגיבורה- אישה- כנועה, והגיבורה-אישה מורדת, מתחברות בריקוד של חופש והכרות מחודשת עם המהות הנשית ,כשמנגד מתרחשת יציאתו של הבעל מהחיים המשותפים.

האם התא המשפחתי באמת התפרק?-  זו שאלה שאולי תתפענח עם הצפייה בהצגה מצוינת זו, המוגשת באופן מפתיע לקהל שכל הזמן שואל את עצמו שאלות ומרגיש משתתף אקטיבי בעלילה.

גם בהצגה הזו מוסיקה מכשפת, בנגינתו המופלאה של המוסיקאי מוטי פרנסס הנראה כמו איזה כפיל של טום וויטס המהפנט.

 

*את הטקסט כתבה חני ליבנה, ביימה אפרת שטינלאוף, ואת הגיבורה הכפולה מגלמת יעל נביא.

 

 

 

35 תגובות

  1. יפה מאוד האנלוגיה שאת עושה בין הפריצה בסרט לבין הפריצה בהצגה, אכן דרושה העזה כדי לפרוץ את המסגרות האוטומטיות בהן אנו חיים, ואצל נשים זה קריטי יותר . הן נאבקות על זהותן האישית ומצד שני רתומות לסד המשפחה והמחויבויות לה, אכן מאבק קשה שיש לתמרן בו. אני מקווה שההצגה תרוץ במקומות נוספים, ואוכל לצפות בה. עשית לי חשק ועוררת בי סקרנות ,איריס

    • איריס קובליו

      תודה חנה. לכי להצגה. היא תהיה בקרוב ברמת השרון. חני בטח תפרסם זאת.
      מה שיפה זה שהשאלות נשארות ללא מענה ברור. כל אחת לוקחת את זה למקום שהיא נמצאת. וזה כך לגבי גברים בקהל. ההצגה וגם הסרט מעוררים הרבה תהיות.

  2. חני ליבנה

    איריס, הפתעת אותי בתובנות, בהבנה העמוקה ובדרך בה קשרת בין שתי היצירות, הסרט ל"הרגיש בבית" הוא סרט שרתק וריגש אותי מאוד בהרבה דרכים, ואני מוחמאת מזה שמשהו ביצירה שלי העלה לך אותו לזכרון, אני מתחברת מאוד לפרשנות שלך, וחוצמזה תודה!! הפוסט הזה מצוין גם באופן הכתיבה, בעריכה ובצלום המשוכפל, ניכר שהושקעה מחשבה וכשרון.

    • איריס קובליו

      חני, היה לי העונג לצפות בהצגתך. התרגשתי מכל רגע. בכיתי, צחקתי ונמתחתי מאד ושאלתי את עצמי הרבה שאלות. את היא זו שהזכרת כמה פעמים את הסרט להרגיש בבית. הלילה הרגשתי צורך לקשר בין שתי היצירות

  3. חני ליבנה

    מצאתי את השיר שכתב במאי הסרט-קים קי דוק, בתי העתיקה אותו על כרטיס קולנוע, הוא היה בפוסטר בכניסה לסרט.

    כולנו בתים ריקים
    מחכים למישהו
    שיפתח את המנעול
    וישחרר אותנו לחופשי.
    יום אחד המשאלה שלי תתגשם-
    בן אדם יגיע כמו רוח
    ויקח אותי הרחק
    מהצינוק שלי
    ואני אעקוב אחריו
    ללא ספקות
    ללא הגנות
    עד שאמצא את
    גורלי מחדש.

    השיר היה תלוי בחדר של בתי עד שנסעה ללמוד באוסטריה

    • מירי פליישר

      איריס יפה מאוד הקישור והכתיבה.
      חני בורכת גם בכשרונות וגם בילדות חכמות רגשית.

    • איריס קובליו

      ואיזה שיר נפלא. מרגש עד דמעות. אני אשמור לי אותו

    • איריס קובליו למירי

      מירי, תודה.
      אני חושבת, ובטוחה שאת מסכימה אתי, שבהחלט ניתן לכתוב ולפרסם מאמר על יצירה שאוהבים למרות ואולי בגלל שמכירים את היוצר. החיבורים הם הרבה יותר מעמיקים. מה דעתך?

      • מירי פליישר

        מעניין מה שאת כותבת איריס על היכרות מחד וכתיבה מאידך. כך הרגשתי עם עבודותייך בתערוכה.
        עכשיו פנתה אלי ציירת שאעזור לה לחשוב על עבודותיה והייתי נבוכה כי אותך ואת ציורייך אני יותר מכירה. מקווה שיעמוד לי הכוח והיכולת לעזור לה. אולי אם אכיר אותה טוב יותר. וכן הכתיבה שלך באמת יצאה טבעית והאנלוגייה מעניינת . את הסרט ראיתי ושמחה שהארת לי אותו יותר ואת ההצגה עוד אראה .
        להתראות איריס והצלחה ביום שבת
        מירי

        • איריס קובליו

          מירי, זה באמת עניין לדיון, ההכירות עם האמן. אני חושבת שאם יש חיבור אמיתי בין שני אנשים, רגש של אהבה והערכה בין יוצר כותב לבין יוצר שני, אפשר ורצוי שיכתבו זה על זה. מטרת הכתיבה היא לא להצליף אלא אם באמת אוהבים משהו אז זה כדי להביאו לעוד עיניים, להנכיח אותו בעולם. אין שום רע בפרגון הדדי. כמובן רק אם זה בא מאמיתיות ולא מחובות כאלו ואחרים.

  4. חני שטרנברג

    מעניין מאוד, איריס, איך שכתבת על הסרט ועל ההצגה ואיך שקשרת את שניהם.
    מקווה שעוד תהייה לי הזדמנות לראות את ההצגה של חני. מאוד מוצא חן בעיניי הרעיון של דמות שפורצת לחיי הכותבת, (מזכיר לי דברים שכתבתי בעצמי) ומשפיעה עליה. זאת ההשפעה ההדדית שיש לכותב על הכתיבה וגם לכתיבה על הכותב – שניהם משנים זה את זה.

    • איריס קובליו

      הי חני. הדיאלוג של היוצר עם יוצרו הוא דבר ידוע, דרך פינוקיו ועד חני ליבנה. האופן שזה מוגש, בתוספת התגובה של הצופה שנמצאת במצב ספציפי מול היצירה, הקישור לעוד יצירה, כלומר מערכת היחסים בין התופעות הבאות בזמן ובמקום ובמצב מסויימים, יוצר את היחיוד של כל יצירה ויצירה.
      מליוני שירים נכתבו על אהבה. אולי את תכתבי את המליון ואחד שיגאל את נשמתה של ילדה מתבגרת מקריית מלאכי?

  5. איריס
    מעניינת האנלוגיה שעשית בין הסרט לבין ההצגה.
    את הסרט לא ראיתי אבל את ההצגה כן ואני מסכימה לגמרי עם תובנותייך עליה.
    חוצמיזה חני שכתבה ברגישות, בהומור ,גם עצמי ובהפתעה דרמטית את המחזה נתנה הופעה מקסימה .
    חני היתה טבעית , היא עצמה והיתה לה נוכחות בימתית בלתי רגילה.
    הרבה כבוד מגיע לחני על זה
    ומאחלת לה המון המון הצלחה במדיום החדש הזה שהיא מתנסה בו.

    • איריס קובליו

      ריקי, מסכימה עם דברייך. חני, שהיתה היא לגמרי עצמה על הבמה, ולא היה ברור אם היא משחקת או לא, היתה תופעה יחודית ואותנטית, מרגשת ואמיתית.

  6. טובה גרטנר

    היי איריס
    סיפרת העלילה, אך לא מוריד מקווה שיעלה שוב.
    תודה לך
    להתראות טובה

    • איריס קובליו

      תודה טובהלה. ממליצה לך במיוחד על חווית הצפיה בשתי תופעות אמנותיות אלו

  7. ראיתי את הסרט היפה הזה, לא ראיתי את ההצגה, ואני מרגיש שהחמצתי ארוע מרגש.
    החיבור שאת עושה איריס בכתיבתך, מאיר יפה את הנושאים, השאלות והדילמות שהחיים מזמנים והאמנות נותנת להם ביטוי עמוק, אסתטי ומורכב. תמונת הרגליים על המשקל כשהחץ מורה על אפס משקל היא סיכום מטאפורי נפלא לכוחה של האהבה המתגברת על כוח המשיכה והכבידה. ולחני הנפלאה המשך יצירה.

    • איריס קובליו

      לא שמתי לב למשקל. עין חדה לך. הדברים שכתבת מאד מדברים אלי. אולי שנות דור יקח עד שנשתחרר מהגדרות ההופכות את חיינו לאוטומט. תודה

  8. הצלחת לסקרן, איריס (גם לגבי הסרט וגם לגבי ההצגה)

  9. יעל ישראל

    קי-דוק הוא הבמאי הכי טוב היום בשטח לדעתי. סרטיו מדהימים. כולם.

    וההצגה של חני נשמעת מה-זה מרתקת. שיהיה בהצלחה חניל'ה.

  10. איריס, אני מרגישה ובעקבות דברייך, בטוחה, שהפסדתי שלא ראיתי את הצגה של חני ואני מקווה שיהיה ביקוש שיגרום להצגה נוספת.
    הסרט: "להרגיש בבית" הוא אחד היפים שצפיתי בהם. האישה המוכה שאיבדה את צלמה בצל בעלה עד שנכנס ה"הפורץ" המוזר לבייתה והיא נשבת בקסמיו.
    נראה לי שעולה השאלה עם מי היא חייה כבעל, כשהיא מאוהבת ברוח הכמעט ווירטואלית של אדם אחר (האהוב הבלתי נראה שיצא מהכלא וחיי עימה בבית). היא מתחבקת עם בעלה כשמאחוריו עומדת דמות אהובה. היא מבשלת מטעמים לאהוב ליבה, יושבת לאכול כביכול איתו לבד, כשלמעשה אהובה עומד מאחוורי בעלה ואוכל עימם…
    האם לא כך במציאות?…האם זוגות רבים למעשה חיים בשלישיות כשאחד מהם לא מודע לקיומה של הצלע השלישית?..

    • איריס קובליו

      תמי, זו לא שאלה. זו לא השאלה שהבמאי רוצה להעלות בסרט. אין משולשים. אנא קראי את שירו היפה של הבמאי שחני ליבנה מביאה כאן בתגובות.
      התמונה האחרונה בסרט מראה את שניהם עומדים על משקל. המשקל מראה על אפס. אז איפה פה שאלת הבעל?

      • איריס קובליו

        תמי, אתן לשאלתך עוד פרשנות.
        אני ממשיכה את הרעיון שאין כאן משולש אלא גבר ואישה שבהתאם לנסיבות מסויימות חיים יחד. זהו מצב שלא ניתן לשינוי. האשה בוראת מתוכה את "הפורץ". הוא פרי דמיונה, חלומותיה, הזיותיה. הוא האני הפנימי שלה. הוא האש שלה. אש היצירה שלה. הוא הכוח הנותן לה כח חיים. הוא זו היא.

        ואם נלך עוד יותר רחוק ובאמת נשים לב למשקל בסוף המצביע על אפס, אז גם האשה וגם היציר שלה אינם קיימים, אלא פרי דמיונו של הגבר, שחי בגפו, ומדמיין לעצמו בת זוג. הוא לא מסוגל לזוגיות, כך שדמיונו מייד מוביל אותו למחשבה שאשתו בוגדת בו. הוא יוצר את "הפורץ", הוא בורא את כל העלילה הזו.
        וכל זאת מתמונה של איזו דוגמנית או שחקנית שתלויה אצלו על הקיר ומשמשת מושא לפנטזיות שלו..
        איך הפרשנות?

        • הכל יכול להיות תקף.
          אולי בכלל כל הדמויות בדויות וחיות בפנטזייה, בעולמות מקבילים האחת עם השנייה. אין פרשנות אחת ליצירת מופת כזו. אולי ה- 0 זו נקודת איזון מושלמת לזכר נקבה, לאין ויאנג למכסה וסיר. הכל אמת והכל שקר.

          • אורה ניזר

            הי איריס, ראיתי מזמן את הסרט להרגיש בבית, גם את סרט העונות שלו, הסרטים שלו מלאי סמלים, פיוטיים, והצילומים שלו ממש אומנות במייטבה. הוא מכריח אותך לחשוב על החיים, בכל סרט מזוית קיומית אחרת. הפעם משמעות הבית הפנימי והממשי.
            עוררת סקרנות לראות את המופע של חני, מקווה שחני תפרסם כדי שנרוץ …

          • איריס קובליו

            תודה אורה. הסרט הוא אכן אמנות מכשפת שאפשר לראות הרבה פעמים.
            הלוואי ויכולתי וידעתי איך לפרסם בעיתון על ההצגה של חני, שיבואו, שירוצו, שיהיה ביקוש. ההצגה הבאה היא בבית יד לבנים ברמת השרון, בקרוב, אבל אני לא יודעת בדיוק מתי. הן צריכות לעשות את זה במקום מקצועי, עם במה ותאורה טובים.
            את הסרט עונות ראיתי מזמן, אראה אותו שוב אחרי שאחזור ממסעי

          • איריס קובליו

            כן תמי, הכל יכול להיות והכל יכול לא להיות.
            מזכיר לי שלפני שנתיים שלוש קראתי את ה"יוגא וסישטא" במלואה. זהו אחד הדיונים בספר הזה. אם נכנסים עמוק לתוכו אפשר להגיע למצבי אפס של ממש (או לא ממש). כל דבר הוא כן וכל דבר הוא לא.

  11. תודה איריס על שתי ההמלצות. מסקרן מאוד הסרט ואת ההצגה אלך לראות במועד הבא.

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו