נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

שירי!

 

 

 

 

קוֹסְלָה והפיסטוקים

 

תל אביב, על יד כיכר דיזנגוף, החנייה בזמנהוף, על-יד קולנוע אסתר. פעמיים בשבוע היינו נכנסים למרתף, הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. קראו לו קוֹסְלָה והיו לו להקות של ילדים. אני הייתי בכיתה א' או ב' כשהתחלתי. הייתי פסנתרנית ולמדתי פיתוח קול. אבא היה לוקח אותי באוטו מוריס שלו בצבע עכבר ובדרך היה קונה לי פיסטוקים. טעם הפיסטוקים תמיד יהיה מקושר בעיני לצליל השם קוֹסְלָה. קוֹסְלָה הרומני.

 

 

סְטרְנוּט וְהַסָאוּטֵר

 

 

לא זוכרת הרבה משעורי הנגינה. התחלתי באורגנית, אבל בגלל שאובחנתי כבעלת שמיעה אבסולוטית עם כשרון פוטנציאלי גדול, קנו לי מייד פסנתר בצבע פורמייקה אגוזית חלקה נוצצת, עם קלידים מצופים פלסטיק בוהק תוצרת סָאוּטֵר. הפסנתר ההוא ליווה אותי עשרים שנה לפחות וצליליו עדיין נוקשים באוזניי בכל פעם שאני מתעטשת. את הרגל ההתעטשויות ירשתי מסבתא. "סְטרְנוּט" זה מתעטשת ברומנית. שמה הנרדף של סבתא. שמי הנרדף. כשאני מתעטשת שמיעתי נסתמת מייד וצלילים חדים של קלידי פלסטיק דוקרים באוזניי.

פעמיים בשנה הופעתי בקונצרט. בלהקה. סְטרְנוּט. רק שלא אטעה. סְטרְנוּט, רק שלא אשכח את התווים. שכחתי. האצבע לוחצת על שני קלידים בבת אחת, אקורד מינורי במקום מז'ורי, סְטרְנוּט, מדלגת על הפסקה, הפסקה ארוכה מדי, כבר מוחאים כפיים , עוד לא נגמרה היצירה, סְטרְנוּט, אני מסמיקה, כבר צריך לקום להשתחוות. אני רואה את אבא ואימא בשורה השלישית בבית ציוני אמריקה. אני מביישת אותם. מחיאות כפיים סוערות. אין לי מושג מי מבין במוסיקה. הרומנים תמיד מתלהבים מילדה על במה. ילדה יפה. קופה. הזרקורים מאירים על רגליי השעירות.

 

 

הצמחונות והכמיהה לקלרינט

 

 

אני זוכרת את החזרות. היינו להקה. קינאתי בקלרניטנית. אני חושבת שקראו לה דקלה. תמיד השם דקלה יתקשר לי עם צליל הקלרינט המרגש, החם, הערגתי. גדלתי בלהקה. מכיתה ב' ועד כיתה ח'. אפשר לראות בתמונות לפי אורך השיער שלי שהתארך והתקצר במהירות משנה לשנה. הייתי פסנתרנית והייתי זמרת. היה לי קול בטוח בעצמו. קול עם עוצמות. שרתי מדויק. הצלחתי להחזיק גובה יציב של צליל. אהבתי את שלמה ארצי, את "אהבתיה",  ששרתי בקול גדול עם הלהקה של הילדים. קוסלה היה מנצח וכל ההורים היו מוחאים כפיים סוערות. אני חושבת שרובנו היינו רומנים. בדרך חזרה מהשעורים והחזרות  אבא תמיד היה קונה לי וִימְפּי. התנחמתי בוִימְפּי. לפני שהיה בארץ מקדונלד היה וִימְפּי. כמו וימפי ההוא מפּוֹפַּאי. זה היה מול קולנוע אסתר. תמיד טעם ההמבורגר יזכיר לי את הזיית הקונסרבטוריון מאז. אני חושבת שההצהרה הראשונה מסלידתי מבשר, הייתה קשורה לסיום הפרק ההזוי ההוא של חיי.

 

 

הפינאלה עם עין הזכוכית

 

הפינאלה התרחש במהלך הצגת הסיום של כיתה ח',  בבית ספר חשמונאים.

הייתי הזמרת של הכיתה. נבחרתי לשיר את כל הסולואים. להקת הנ"חל הייתה מודל החיקוי של הבמאי. אני הפכתי למירי אלוני. עוצמת קולי לא הותיר ספק. הייתי המסמר. הייתי הקורה. הייתי הגג. הייתי הבמה. את השיר האחרון הייתי אמורה לשיר מתוך הקהל.

היה חושך. עליתי מחלל הישיבה של הקהל. מאחור. בבת אחת הזרקור האיר את פני. כולם הפנו מבטיהם. רגע השקט ההוא חרוט עמוק בפעימות הלב שלי עד היום, דפיקת הלב המואצת שמתרחשת מדי פעם בחיי. עיני המנצח-במאי היו נעוצות בי. עיני הקהל היו נעוצות בי. פתחתי את פי, אך קולי לא היה שם.

התזמורת החלה לנגן. תזמורת ענקית. אלף חצוצרות, אלף קלרניטות, משיכות רחבות רוטטות של צֵ'לִים וויולות, תופי טם-טם ומרימבות, כולם כולם, ההיכל, ההרים, השמיים, צעקו: שירי

ברחתי אל מאחורי הקלעים העלוב. ריח זיעה של בגדי ההצגה הספוגים חזרות אינסוף לפת אותי עד עילפון. "מה עשית" "קלקלת" הרסת לנו"  נשמע מכל עבר. והמורה  ר', עם  עין הזכוכית הסגולה, אחזה בידי ואמרה: "בוגדת".

 

 

 

 

 והנה קטע עיתון ברומנית משנת 1969, בו מסופר על הקונצרטים המהוללים מבית  קוסלה..

 

 

 

32 תגובות

  1. מאד הזדהיתי, גם לי יש שמיעה אבסולוטית ולא יצא ממנה הרבה. הורשתי אותה לילדי ולדעתי גם הם לא ממשים אותה
    המורה למוסיקה שמנצח הזכיר לי מורי אליעזר מיד – אליהו, ההתלהבות הקדושה בכלל כל האוירה ההיא.
    תתנחמי, עדיף כותבת על זמרת.
    וסיפורך יפה.

    • איריס קובליו

      תודה אביטל. לא כתבתי את זה כדי להתנחם. יש הרבה יופי בזמרת. ואני אוהבת מאד לשיר.

  2. איריס, קראתי. זיכרון ילדות מאוד מרגש. מעניין שטעמים וריחות תמיד מזכירים לך כמו לרבים הכותבים על הילדות רגשות עזים מן העבר כשהכול עוד היה טרי ולא מפולטר והמון נקודות כאב גלומות שם. קטע יפה מאוד, וגם התמונות יוצרות אינטראקציה מאוד מרגשת ומעניינת.
    ז'אק ברל, השנסונייר האהוב עליי, אמר פעם, שלא חשוב מניין אתה בא ניו יורק, פריז, בלגיה, הקונסרבטוריון ליד קולנוע "אסתר", מה שחשוב לדעת זה שפעם הבנאדם היה קטן, ומשם, רק משם, הכול התחיל. רני.

    • איריס קובליו

      היי רני. תודה שקראת. כן, לפעמים טעמים וריחות הם הדבר היחיד שנשאר, כמו הכניסה לבית ילדותי בשכונת מונטיפיורי- ריח השיח המטפס עם הפרחים הלבנים החלביים וריח חנות הדגים הצמודה, הם המרכיבים את הזכרון ההוא המעורבבים בו סיוט וגעגוע ערגה.
      הייתי קטנה והווימפי שאכלתי בכל זאת היה הכי טעים מכל ההמבורגרים שאכלתי אי פעם, למרות שבטח טעמו יראה לי היום כסולייה והצילה "קוסלה" תמיד תשמע לי כבועה שאעשה את כל העיקופים בעולם כדי לא להכנס אליה. כן, הייתי קטנה פעם.

  3. מרגש מאוד, איריס
    קראתי פעמיים. בקריאה הראשונה נמחק לי החיוך כשהגעתי לפינאלה,
    עכשיו גם הפרקים הקודמים נוגים לי. מרתק קשר ההתעטשות, סבתא, דממה ופסנתר. השאר במייל.

    • כל כך הרבה גלום בסיפור הזה, איריס, כל כך הרבה. עוד אשוב
      לקרוא ולהרהר בו. תודה לך!

    • איריס קובליו

      סמדרי,
      "התעטשות, סבתא , דממה וסבתא" הם בהחלט מרכיבים של ילדותי. ההתעטשות מלווה אותי עד היום. הפינאלה לא היה פינאלה. אחרי שנים המשכתי לשיר. ואני חייבת המון לסגולת העין

  4. זה נורא, המורה הטיפשה הזאת.

    קורה לילדים כל כך הרבה שההתרגשות מעלימה את הקול.

    והרגליים בסדר. והפנים כל כך מתוקות.

    והזכרת לי קצת את "מומנט מוזיקלי" של קנז שאני אוהבת.

    • איריס קובליו

      תודה ענת על האיזכור של מומנט מוזיקלי, שגם אני מאד אוהבת.
      לא היתי רוצה שסיפור זה יתעד טיפשות או יגנה מורה זה או אחר. הסיפור הוא חוויה מזווית אישית, ועל במת החיים לכל אחד יש תפקיד, גם למורה סגולת עין. כשהמסך יורד כולם קדים קידה ומורידים את התלבושות. הרעים נהפכים לטובים וההפך. או בהיבט הנכון- אין בכלל רעים וטובים

  5. יוו איזה פחד זה נשמע כמו התגשמות סיוט של כל זמר ושחקן

    • איריס קובליו

      ריקי, התגשמות סיוט אולי, אבל מדובר בילדים. זמרים ושחקנים מקצועיים לומדים טכניקות הימלטות. אנחנו כמובן שלא למדנו. אלא רק בהמשך החיים.

  6. מירי פליישר

    טפשות פרפקציוניסטית של החינוך של פעם . אנשים היו צריכים להיות מכונות ומורים מתוסכלים הוציאו את חרדותיהם על ילדים. בעצם זה ככה אצל חלק מהמורים היום אבל יש כבר תבונת הורים (חלק) להבין את החולשה היפה של הילדים ולחזק אותה בחיבוק.
    כמה דברים נראים אחרת היום אבל, ההכתמה כבר נעשתה. וחבל.
    עכשיו את שרה גם בשביל אז ושירתך עשירה וייחודית

    • איריס קובליו

      תודה מירי! אני אישית לא מאמינה בבקורת שלילית. כמורה אדגיש תמיד את הטוב ואת היתרון על פני החסרון.. אני אוהבת את התלמידים ומכבדת אותם. אבל אני לא צדיקה גדולה. כל אחד נוהג לפי דרכו. לעולם אין לדעת לאן דברים יובילו ומהי הסיבה האמיתית לאיך שהדברים התנהלו. המשכתי לשיר אחרי 20 שנה. למדתי בבית הספר של יורם לוינשטיין עם מורים מדהימים. ואני אוהבת להופיע.

  7. איריס, את לא מאמינה. לדעתי 'קוסלה' הוא הרמן קוסלה (הרומני), מוזיקאי שהיה שכן שלנו בבית הוריי בתל אביב. אני גם מזהה אותו בתצלום. יש לי זיכרונות ילדות הקשורים בו ובאשתו.
    וגם לי יש את סיפור המורה הטראומתית שלי. כנראה שלרבים מאיתנו. יפה תיארת.

    • איריס קובליו

      היי תלמה. זהו אכן הרמן. למדתי גם אצל אחיו פאול. אנשים טובים הרומנים האלה. איזה מפעל הם הקימו. כמה אנרגיות. איזו תמימות נפלאה היתה אז בשנות השישים העליזות.
      הזכרונות שלנו סלקטיבים… את בודאי יודעת..

  8. איריס, איך את כותבת, אני ממש יכולה לראות ולהרגיש את הילדה הזאת שקולה נעלם, את הלמות ליבה, את הצער, רוצה לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה לא זה מה שמשנה..

    • איריס קובליו

      חני יקירתי חברתי,
      בלי החוויות ההן לא הייתי מה שאני. אני קדה להן. משתחווה ממש. מורתי סגולת העין עשתה עמי חסד גדול. היא הסירה ממני את אשליית החיים היפים. היא תרמה רבות להמשך מחקריי על החיים.
      וזה שלא באתי למסיבת סיום כיתה ח'… – לא נורא, ממילא לא היה עם מי לדבר שם, וכל הבנים היו כבר אז קטנים עלי..
      הא

  9. סטרנוט איריס והעיקר סנטטה.
    הצחיק אותי מאד, זיכרון ילדות מרגש זה שהצחוק ממרחק השנים מנצח בו את תחושות הכאב. שילוב התמונות נותן לזיכרון ניחוח של זמן ומקום. והעיקר נראה שהחוויות האלה היו סימן דרך חשוב בדרך להיותך אמנית ומורה מזן אחר.

    • איריס קובליו

      מוישלה, קראיתך מדוייקת ואף שמחתי שהצחקתי אותך, כי זו היתה מטרתי.
      "זיכרון ילדות מרגש זה שהצחוק ממרחק השנים מנצח בו את תחושות הכאב"- בדיוק כך. כשאני חושבת על חיי אני רואה תיאטרון עם במה ענקית לשחקנים מגוונים. מדי פעם מפציע שחקן והופך לראשי. לפעמים הוא אני, כלומר לובש את צורתי, ולפעמים הוא בעל צורה שונה, אך בסה"כ הוא השתקפות של פן מסויים מפנימייתי. בסוף יורד המסך על כולם.
      מקווה שהמחזה יצליח לשאת חן בעיני השופט: לכאן או לכאן
      🙂

  10. רת כותבת זכרונות ילדות כל כך יפה. הם משמרים את האווירה וכמעט שאני שם.מה גם שתמיד יש עם מה להזדהות.
    הנה אני, בכתה ד' קבלתי בזכות היותי התלמידה הכי טובה בכתה, את אחד הדיקלומים החשובים ביום השנה לארטיגס (ה"הרצל" של אורוגואי). שיננתי יום לפני ושיננתי ושיננתי ולמחרת עמדתי מול קהל הורים, מורים ותלמידים ואני מתחילה לדקלם את המשפט הראשון ו…אחריו ריק.ואני חוזרת על המשפט שלוש וארבע פעמים, אז בידיים מזיעות אני מוציאה את הפתק מכיס החלוק ( תלבושת אחידה באורוגואי זה חלוקים לבנים) וממשיכה בקריאה מבויישת וסמוקת לחיים. אבל המורה חייכה בסוף.

    • איריס קובליו

      תודה לוסי ששתפת מהחוויה שלך. מכל חוויה אפשר לעשות משהו, ובוודאי שאת, עם ההייגות המופלאים שלך

  11. העמידה על הבמה אומרת הכל, את הילדה, את התקופה, את התקוה לעשות משהו גדול מהחיים.

    • איריס קובליו

      היי סבינה, ברוך שובך
      העמידה שלי, כך זכור לי, היא לא הרצון שלי לעשות משהו גדול מהחיים, אלא של הסובבים אותי.
      אני רציתי להשאר אנונימית, קטנה ופשוטה

      • כל כך יפה את כותבת ,איריס , עולם שלם נעור מחדש בתיאוריך, צחוק ודמע ביחד

        • איריס קובליו

          חנה יקרה, אכן עולם שלם נעור, כדברייך. שמחתי דווקא להעירו. זה מאד חייך לי, למרות שזה גם יכול להשמע טראגי

  12. Hi Iris,
    I am sorry I write in English as I do not have a hebrew keyboard on my laptop here. But never the less I have enjoyed so much to 'bounce' into your story about my uncle (Herman Cosla) that I needed to react directly.
    I am Paul Cosla's son, and I have played in Herman's School band several years as a drummer. In case to have more foto's of the school band – I'd love to have them.
    I am living abroad but now on visit in Tel Aviv for a short while.

  13. סמדר לומניץ

    שבתי לקרוא את הפוסט הזה. כל כך נוגע ומרגש. איזו כתיבה נפלאה איריס יקרה.

השאר תגובה ל איריס קובליו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו