נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

נֵגְרוֹסוּ

 

 

זהו סיפור עתיק וידוע שעיבדתי אותו מחדש ומקדישה לדפנה שחורי, בעקבות ספר השירה החדש שלה, בחיבה.

 

 

בכפר נידח, אי שם בקרפטים, גרה משפחה מרובת ילדים. בחצר שופעת עצי פרי וערוגות ירק, הסתובבו תרנגולות לוהטות כרבולת וכנף, חתולים ערמומיים אך עצלים, פרה חביבה ועז בכיינית. יום אחד הגיע כלב עלוב, צעיר ורזה ונטפל לחצר. "דוּטֵה דֵה אַאִיץ', מַארְשׁ, מַארְשׁ, לך מפה, קדימה קדימה" צעקה האישה על הכלב העלוב, אך זה נדבק לחצר המשפחה ולא הרפה.

בהתחלה השתכן הכלב מחוץ לחצר ומדי פעם היה מתגנב פנימה,  אבל אחר כך הורגלה נוכחותו ובסופו של דבר נעשה דייר קבע בחצר המשפחה ואף היה זוכה לשאריות הגונות מדי פעם.

הכלבלב הפך לכלב וזכה לכינוי "נֵגְרוֹסוּ"- השחור. נֵגְרוֹסוּ היה מקדם בנביחות רמות, כיאה לכלב, כל זר המגיע לשער הבית.

המקום החביב על נֵגְרוֹסוּ היה המרבץ שבפתח המטבח, שם היה ממתין שעות ארוכות בסבלנות, עד שבני הבית יסיימו ארוחתם ומדי פעם גם הוא היה זוכה לשאריות, אך לא לפני שהיו מסלקים אותו לחצר בצעקות וקללות.

יום אחד בישלה בעלת הבית תבשיל ריחני במיוחד. ריח העצמות המבעבעות במרק הטריף את  חושיו, עד שריר נזל מפיו. הכלב היה שרוע בתנוחת המתנה, בעין אחת פקוחה למחצה, כי נזהר היה מפני הבעיטות שהיה חוטף מכל בני המשפחה כשהיו נתקלים בו.

המרק התבשל והתבשל. אני בטוחה שהיה זה מרק  צ'ורבה כפרית, שכללה ירקות, נתחי חזיר על עצמותיו, כרוב חמוץ, המון שום ולֵאוּשְׁטִיאַן, שזה פטרוזיליה רומנית. בבית הייתה דממה ורק קול בעבוע התבשיל נשמע. הילדים שיחקו בחוץ לאור אחרון והאם סיימה לערוך את השולחן בפינת האוכל.

"אוּנְדֵה סוּנְט קוֹפִּיאִי? וֵנִיטְס לַמַּאסְה, היכן הילדים? בואו לשולחן" קראה האישה לבעלה, שעלעל במגזין החקלאות הכפרית, אשר הגיע לכפר אחת לשבוע. האב קרא לילדים וכולם הסבו לשולחן הערוך.

פתאום נשמעו יללות רמות מהמטבח. מיהרה האישה למטבח, ובעלה והילדים אחריה. על שולחן העץ הצמוד לכיריים, עמד הכלב מיילל, רגלו האחת טבולה בסיר המרק הרותח.

"צֵ'ה פַאצ', מְיי נֵבּוּן, מה אתה עושה, יה משוגע"  צעקה האישה ולקחה את המטאטא להכותו. קפץ הכלב מהשולחן ובקפיצתו הפיל את הסיר לרצפה.

הסיר נשפך עם תכולתו, עכברוש מת בתוכו.

34 תגובות

  1. סיפור כל כך יפה ,איריס, ומסופר בחן של אגדות .כמה יפה ומכמירת לב נאמנותו של הכלב. יש לנו בני האדם הרבה מה ללמוד

    • איריס קובליו

      היי חנה, אכן יש לנו מה ללמוד מהכלב הנאמן (עד שלוקחים לו את העצם…)
      אגדות הן תמיד קסומות. מטרתן היא לא לבדוק מציאות (האם הכלב הוא באמת נאמן ובכל מחיר) אלא כמטאפורה לימודית על מצבים אנושיים דווקא. בעלי החיים כעזר להבנת נפשו המורכבת והמתפתחת של האדם.

  2. איריס, זו הכרת תודה של הכלב לבני המשפחה.
    סיפור שמסופר יפה.

    • נכון, הרישום של הכלב מקסים, מרוב התרגשות מהסיפור לא כתבתי לך.

    • איריס קובליו

      תודה תמי. כמה שלא תבעטי בכלב, אם הוא רואה בך בעליו, תמיד ילך אחריך. זהו כמובן קיצוני מאד, אך
      האם הכלב קיים? האם החתול? הנחש? החולדה? או שאלו הם רק סמלים או אספקטים שונים המייצגים את נפשו של האדם?
      איך שאני תופסת זאת, בכל אדם יש את כל החיות, את כל מה שהן מייצגות, רק שכמה מהו בולטות יותר ואחרות פחות. שהכל תופעות שהם כלים לעבודה של הבנה. מוזר? -אולי.

      • :) נולדתי בשנת הכלב, מי כמוני מבינה אל ליבם של שני הכלבים שאני מגדלת באהבה.
        פילוסופיה שלמה לאינדיאנים על חיות והטוטם של כל אדם…גם ביהדות מהות החיות כגלגולי חיים של בני אדם..
        מה שאת אומרת מאוד נכון על פי תפיסת העולם שלי, בכלל לא מוזר.

  3. אוי, איריס, בא לי לבכות
    כל כך יפה כתבת
    כמה אכזריות בנוהגם של אנשים
    למה בעיטות? למה מכות? למה שאריות..(כאן אני מתחבטת שכן גם חזירים נוגעים לליבי, ושאר חיות)
    אוהבת את הרישום(מי הדוגמן?)

    • איריס קובליו

      סמדרי
      הדוגמן הוא טוטו, כלבי היחידי
      ככה זה בכפרים. חיות הן פונקציונאליות. כלב מיועד לשמירה. גר במלונה (במקרה הטוב) ונזרקים לו שאריות. החתול הערמומי חוטף את האוכל של הכלב או של התרנגול ואף טורף את התרנגול אם בא לו.
      אבל הכלב הוא בכל זאת ידידו של האדם. האנשים הבינו זאת במשך הזמן. בעיקר הבודדים שבהם, למדו להעריך את נאמנותו העליונה של הכלב. את הקרבתו. את אנושיותו בעצם, אנושיותו כי הוא מסוגל לאהוב ללא תנאי. אנושיותו? כמה מאיתנו, בעצם, מסוגלים לאהוב ללא תנאי?

  4. איריס תודה על ההקדשה המרגשת!!
    והסיפור מה אומר
    כישוף רומני במיטבו
    תבשיל קדירה רותחת
    הפתעה בקיצו
    ספוג באווירה-ואת הרי יודעת שהייתי שם וחוויתי את המקומות האלה
    והרישום נפלא-עם הפנים העצובות של הכלב המועד שאין לו תחתית ורגל..

    • איריס קובליו

      דפנה, כבר שבוע שאני מתכננת להקדיש לך את הסיפור הזה. לא יודעת למה מלבד איזכור החולדה. מיהי בעצם החולדה המתה? זו הפתייה שלא היתה מודעת לכך שהמרק רותח? ומיהו הכלב? זה הנאמן והמקריב את עצמו למען אהבתו חסרת הפשרות? ומיהי המשפחה הזו? והכפר הנידח? אין לי תשובות. זהו סיפור ידוע. אני מעלה תהיות.

    • איריס, רישום יפהפה ,עתיק כזה.אני כל כך אוהבת פואנטות מפתיעות כאלה , איך החרוזים מתגלגלים כל כך בחן אל הסוף המחריד .מתקשר במובן אחר לגמרי, אבל בכל זאת דומה לסיפורו של ירון אביטוב" דייג הבקבוקים "

      • איריס קובליו

        שבי, אקרא את הסיפור של אביטוב.
        הרישום הוא מלפני שנתיים שלוש, טוטו שלנו, שקצת התעייף עם השנים ואוהב להיות שרוע רוב היום
        (אני מסופקת אם הוא היה שם לב שעכברוש חוצה את שדה הראייה שלו. אבל מצד שני כשציפור מגיעה למרפסת הוא משתגע ,וגם אני, אבל מסיבות אחרות…)

  5. נוגע ללב. כמה קטני אמונה יכולים להיות בני האדם כלפי החיה הנאמנה להם? אספר לך סיפור דומה, יותר מזעזע, שאני מספרת לילדים: איש אחד היה צריך להעביר שק זהב מעיר אחת לשנייה. רכוב על סוסו יצא לדרך ולפניו רץ כלבו הנאמן. בחצי היום התעייף, ונכנס לנוח בחורשה. את שק הזהב הניח בין רגלי סוסו. האיש שקע בתרדמה עמוקה, וכשהתעורר כבר ירדה השמש. מבוהל קפץ על רגליו, זינק על הסוס ופתח בדהירה. הכלב רץ אחריו בנביחות עזות, קפץ ונשך ברגלו, והאיש צעק להשתיקו. משלא עזר, התקדם הכלב ובא לקדמת הסוס מנסה להדוף, לעצור. "כלבי השתגע," חשב האיש, "אולי לקה בכלבת!" משלא הפסיק הכלב להסתער בחימה, לילל ולבכות, הוציא האיש את אקדחו, ירה בראשו והמשיך בדרך. כעבור זמן מה נזכר בשק הזהב, ונחרד. כאשר שב עבר ליד המקום שבו ירה בכלבו, לא מצא את גופתו. אך טיפות דם הובילו לחורשה. כשנכנס בין העצים חנקו דמעות את גרונו: כלבו רבץ על שק הזהב, חובק אותו אליו ועיניו עצומות.

    • איריס קובליו

      לבנה, תודה על הסיפור. סיפורים רבים נכתבו על הכלב, על אספקט הנאמנות הטוטאלית שהוא מייצג, כדי ללמד אותנו בני אדם מהי נאמנות. הכלב עצמו איננו נאמן אלא רק מייצג תכונה שהיא אופיו המולד, המהות שלו. אנחנו בני האדם הגדרנו את התכונה הזו כדי לאמץ אותה או כדי להתכחש לה, כל אחד לפי הצורך שלו.
      איננו צריכים "להעריך את בעלי החיים". נכון הם נפלאים. אך כך הם נולדו (מסכנים המקקים והעכברושים) אלא אנחנו צריכים לאמץ תכונות הנחשבות יותר מיטיבות עם הקיום שלנו כאן בחיים אלו.

  6. איריס : צ'י מיי פאץ ?
    סיפור תמים ובסופו עכברוש !
    מה קורה פה ?
    צריכה להרהר בעניין

  7. הבית השפה המרק הכל מלא חיים וגם נאמנות הכלב, לא תמיד מה שנראה לעין הוא האמיתי, לעתים הטוב מגיע מהבלתי צפוי, אוהבת את הספור הזה!

  8. נגרוסו קו מירוסו נו מלאסה
    אוי איריס, הצחיק עד דמעות, בקדרה ומסביב רוחשים החיים קדרות מבטיחות ובתוכן עכברושים שההומור מאפשר לעכל.
    והרישום מדליק

    • איריס קובליו

      מוישלה, אז העכברושים נחוצים לקדרות המבטיחות? הם יהיו כדורי העכול לתבשילים דחוסים מפוצצים? או הם יהיו צחוק הגורל?
      ואי דה מינה קו שובולאן

  9. איזה יופי של סיפור וציור

    • איריס קובליו

      תודה מירי. הרישום עוד מהזמנים שטוטו הצליח ככה להתמתח… (הוא גדל ככלב יוגי לכל דבר)

  10. ספור יפה וכמה נעים לשמוע את הרומנית, ולהיות שוב בת 6 עם שכני בגבעת עליה.

  11. סיגל בן יאיר

    אגדה יפה יפה אבל הרישום הוא זה ששבה את לבי (במיוחד שהכרתי את בן דמותו המקסים טוטו).

  12. הסוף נהדר. הצפוי, (שהכלב יתקרב ויגלוש לסיר) מסתיים בעכברוש, סוף מפתיע ומדהים וגורם לחבב ואף לרחם על הכלב שחטף צעקות…..

    • איריס קובליו

      תודה ורד. הכלב ניסה להציל את בני הבית מאכילת גוויית החולדה (אפשר לחשוב שחזיר זה לא גוייה)

  13. ריושם נהדר של טוטו הקשיש.וסיפור עצוב, כתוב נהדר. למה כזה יחס לכלבים? אבל אני מבינה שככה בכפרים, וגם לא, בעצם. אצל הרבה אנשים הכלב נחשב לאיזה זן נחות שמקומו מתחת לשולחן.מאלף אחד אמר לי פעם שהכלב חייב להבין שמקומו בהיררכיה המשפחתית הוא התחתית.
    לא יודעת מה לחשוב על העכברוש במרק.אני מניחה שנפל בטעות והתבשל, והכלב הבין שמשהו לא שגרתי ונכון קרה. ניסה להציל את המרק ולא הובן.בסוף הוא חוטף כי צריך תמיד להאשים מישהוא. מגיע להם שנשפך המרק. בטח הכלב נהנה מהליקוקים !צוחק מי שצוחק אחרון!

    • איריס קובליו

      לוסי, לפי הסיפור הידוע ופרשנותו הידועה גם כן (זהו סיפור יהודי במקור, נדמה לי שהבעל שם טוב) אז הכלב לא ניסה להציל את המרק, אלא את בני הבית מאכילת הטומאה. הכלב הפגין נאמנות מופתית, הקרבה ואהבה ללא תנאי. זהו סיפור שבא ללמד את בני האדם את הערכים הללו.
      אבל הפרשנות שלך גם כן מצחיקה ונחמדה

  14. סיפור מהפנט עם הומור נגרוסו.

    אין כמו כלבים. אהבתם מפליאה.
    (ואין כמו אנשים. התנהגותם מחליאה).

    והרישום של טוטו מקסים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו