רותי, נכדתו של מבקר המדינה לשעבר לשעבר, שנשכח מזמן, היא עכשיו עורכת במדור לספרות, מַחלקת דברים מן המגרה, ברשת אלף של קול ישראל. רותי עוסקת בתיעוד הדברים שאיש לא נזכר בהם מעולם, ולכן מעולם לא נשכחו. לעיתים נוטע בה הדבר בטחון יתר (עכשיו, למשל, היא מראיינת, ואני וגוסטב שומעים, את המשורר המזרחי הצעיר מנשה, שזה עתה פרסם בהוצאת סער או גוונים את ספר הפרוזה הראשון שלו. גוסטב, שלו עניבה לבנה קצרה וגרביים, לבנים גם הם, מיילל), אף ששנים היא מצפה ומחכה לעבור למחלקת החדשות האמיתיות, המקומיות, או לפחות אל הכלכלה המדינית.
בגיל שש עשרה, כשגרנו שנה ורבע בדירה שכורה מול גן ציבורי קטן ונאה מאד שברחוב רמב"ן שברחביה, התגורר מעלינו בנו של המבקר שנשכח, שהיה אולי אחיה ואולי בן דודה של עורכת הספרים שלא נזכרו ברשת אלף. מתחתיו של האח, ואולי היה זה בן הדוד, גר רופא שיניים הומו מזדקן, שטרף את נפשו בכפו, כך אמרו השכנים, בשל בעת החסר, הזוקן, המיאוס והסיאוב שאפף אותו תמיד. "ואני לא ממש ידעתי: והרי בעצמי באתי ממשפחה של צוק ומצוקה", אומר עכשיו לנכדתו של המבקר שנשכח המשורר המזרחי שלא נזכרו בו מעולם. "יש אנרגיות שבוזבזו בגלל חיים שלמים" הוא מוסיף ואומר, "אבל ההסתכלות יש בה מצד אחד מן האהבה של מה שישנו באהובה, זאת מן הצד האחד, ואילו מן הצד השני איננו רואים דבר אלא – " ונכדתו של המבקר מהנהנת, ומאחר שהיא תמיד בתוך הרדיו ואיש אינו רואה אותה ואינו חושק בה מעולם, היא גם מושכת לאט בפיקת גרונה ומנקשת, שלוש פעמים מנקשת, עמוק במורד הגרוגרת.
בגיל שש עשרה, כשגרנו שנה ורבע בדירה שכורה מול גן ציבורי קטן ונאה מאד שברחוב רמב"ן שברחביה, התגורר מעלינו בנו של המבקר שנשכח, שהיה אולי אחיה ואולי בן דודה של עורכת הספרים שלא נזכרו ברשת אלף. מתחתיו של האח, ואולי היה זה בן הדוד, גר רופא שיניים הומו מזדקן, שטרף את נפשו בכפו, כך אמרו השכנים, בשל בעת החסר, הזוקן, המיאוס והסיאוב שאפף אותו תמיד. "ואני לא ממש ידעתי: והרי בעצמי באתי ממשפחה של צוק ומצוקה", אומר עכשיו לנכדתו של המבקר שנשכח המשורר המזרחי שלא נזכרו בו מעולם. "יש אנרגיות שבוזבזו בגלל חיים שלמים" הוא מוסיף ואומר, "אבל ההסתכלות יש בה מצד אחד מן האהבה של מה שישנו באהובה, זאת מן הצד האחד, ואילו מן הצד השני איננו רואים דבר אלא – " ונכדתו של המבקר מהנהנת, ומאחר שהיא תמיד בתוך הרדיו ואיש אינו רואה אותה ואינו חושק בה מעולם, היא גם מושכת לאט בפיקת גרונה ומנקשת, שלוש פעמים מנקשת, עמוק במורד הגרוגרת.
אהבתי מאוד
תודות וקידות, חני.
מוצא חן בעיני. אני מכירה אותה במיוחד את הגרוגרת. הידעת שגרוגרות נראות אצל גברים יותר מנשים? גם אצל גברים שמתחפשים לנשים . נדמה לי שזה משתמר אפילו אחרי שינוי מין.
תודה, מירי, על האינפורמציה החשובה. מחכה לחרס גרוגרתי בתערוכה הבאה.
תביא את השמות האמיתיים…..
אני אוהבת כתיבה כזו!
הי שולמית – גוסטב אמיתי לגמרי! לשאר יש הרבה שמות אמיתיים.
הכותרת מבשרת לנו שמאחורי סיפור חיים המאופין באינות, אלמוניות שכחה ובזבוז מסתתרת אהבה שלא דעכה.
סיימתי לקרוא ובא לי לומר : כבה את הרדיו, צא עם גוסטב לטייל ליד ביתה של רותי וכשתפגוש בה במקרה בשובה מעבודתה ברשת א', אמור לה, מאז ומעולם אהבתי את קולך ואת הדרך בה את בולעת את רוקך, רותי…..
תודה על הקריאה המחכימה, אהוד. גוסטב לא סובל את ירושלים, אז נראה לי שאוותר על רותי הפעם. אולי תנסה?
גוסטב הוא לרוחי שכן גם אני איני סובל את ירושלים ויש לי חשבון ארוך שנים איתה ובעיקר עם מאה שעריה הנטרקים בפרצופי שוב ושוב.
במאה שערים נולד אבי
נהדר
שמח שאהבת.
אהבתי, נוגע ללב.
הרותי הזו, חיים שלא נחייו ממש,
לכאורה.
מצד שני, אני חושבת שבעולם שכולו מייצג הופכי ותחפושת, אין מחלקה אמיתית יותר מהשנייה, והמחלקה בה נמצאת רותי יכולה להפוך למקום הכי מיוחד בעולם.
תודה, רונית. כולנו במחלקה הזאת, לא?
לגמרי,
המחלקה הסגורה 🙂
זהר הי,
קראתי ושניתי וקראתי בסקרנות גוברת ולעיתים בפליאה את השיר שלך על רותי המפורז בקעים בקעים, כפי שאני עושה עם הרבה משיריך המפורזים. גם הוא לפת אותי (בגרון?) בקפלים קפלים שלו.
ד"ש — צדוק
מרוב כוכבים גוסטב מסונוור, בבהק שחקים טובע, נזכר לא נזכר
אהבתי. אהבתי את ההתייחסות בכינויים ולא בשמות (אני גרועה בשמות ותמיד מעדיפה לזכור את האיש וסיפורו)וגם את ריבוי ה"אולי" אהבתי.