אסתי בליישטיין והוריה
"As she laughed I was aware of becoming involved
in her laughter and being part of it, until her
teeth were only accidental stars" (T.S. Eliot, From "Hysteria")
אִמָּא שֶׁלָּהּ כִּנּוֹר שֵׁנִי בַּתִּזְמוֹרֶת הַפִילְהַרְמוֹנִית, חוֹלֶמֶת לִכְתֹּב קְוַרְטֶטִים.
אַבָּא שֶׁלָּהּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה דָּבָר, עוֹמֵד וּבוֹהֶה בָּאֲוִיר כְּשֶׁבְּיָדוֹ סִיגָר
בִּרְכָּיו וּמַרְפְּקָיו מְכוֹפָפִים. כִּיפוּף רוֹפֵס.
אִמָּא שֶׁלָּהּ מְחַבֶּרֶת מִכְתְּבֵי הִתְאַבְּדוּת, בָּאַחֲרוֹן כָּתְבָה
שֶׁבְּעֶצֶם הִיא מִתְכַּוֶּנֶת לִטְבֹּעַ
בִּזְמַן נִסָּיוֹן לִקְטֹף פְּרָחִים מֵעַל נַחַל. לֹא לָצוּף.
לְאֶסְתִּי אֵין שׁוּם כַּוָּנוֹת לִטְבֹּעַ. הִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא לא אוֹפֶליָה
וְלא נוֹעֲדָה לִהְיוֹת. הִיא, לְכָל הַיּוֹתֵר, לֵיצָנִית הֶחָצֵר.
הַאִם תַּחֲצֶה אֶת שְׂעָרָה מֵאָחוֹר? הַאִם תָּעֵז לִנְגֹּס בָּאֲפַרְסֵק?
היא תִּלְבַּשׁ פִּיגָ'מָה מִפְלָנֵל וְתֵלֵךְ לְתַחֲנַת הָאֲחָיוֹת. הֵן מִתְבַּדְּחוֹת זוֹ עִם זוֹ.
אֶסְתִּי לֹא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהֵן תִּתְבַּדַּחְנָה אִתָּהּ.
עַכְשָׁיו, בַּחֲדַר הַטֵּלֵוִיזְיָה, יַחַד עִם אֲרִיאֵל, עִם שִׁמְעוֹן וְעִם מָרִינָה,
הֵם מְנַמְנְמִים מוּל "אַפּוֹקָלִיפְּסָה עַכְשָׁיו – גִּרְסַת הַבַּמַּאי".
נִשְׁעֲנִים יַחַד עַל הַסַּפָּה דְּמוּיַת הָעוֹר
וְאֶסְתִּי מְבִינָה שֶׁאַנְשֵׁי הַצֶּוֶת הַמַּחֲלִיטִים בְּאֵילוּ סְרָטִים מֻתָּר לִצְפּוֹת
חושְׁבִים עָלֶיהָ וְעַל חֲבֵרֶיהָ, אִם עֲלֵיהֶם הֵם חוֹשְׁבִים
כְּעַל הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים.
אֶסְתִּי עַצְמָהּ חוֹשֶׁבֶת עַל כְּלוּם
כִּי הִיא יוֹדַעַת שֶׁלֹּא תֵּדַע דָּבָר.
מְעַנְיֵן אֵיפֹה אַבָּא שֶׁלָּהּ עַכְשָׁיו.
אוּלַי גּוֹחֵן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן בַּבַּיִת,
אוֹ שׁוֹרֵץ בְּבֵית קָפֶה עִם הַסִּיגָר שֶׁלּוֹ,
שֶׁהַחֹק אוֹסֵר לְהַדְלִיק בִּמְקוֹמוֹת צִבּוּרִיִּים.
בְּיַלְדוּתָהּ, אֶסְתִּי נִסְּתָה לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהִיא מִתְעַנְיֶנֶת
וְשָׁאֲלָה אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁוַּאגְנֶר הָיָה גַּם גָּאוֹן וְגַם אַנְטִישֵׁמִי.
אִמָּהּ צָחֲקָה וְאֶסְתִּי הָלְכָה וְהִתְעָרְבָה בִּצְחוֹקָהּ
עַד שֶׁהָיוּ כָּל אֵיבָרֶיהָ כּוֹכָבִים אַקְרָאִיִּים.
בְּאֶחָד מִמִּכְתָּבֶיהָ כָּתְבָה אִמָּא שֶׁל אֶסְתִּי
שֶׁהִיא עֲיֵפָה מֵחַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ וּמֵחַיֵּי בִּתָּהּ.
אֶתְמוֹל אַבָּא שֶׁל אֶסְתִּי בָּא לְבַקֵּר. הוּא נָגַע לְלִבָּהּ. הִיא סִפְּרָה לוֹ
עַל עֲצַבֶּיהָ הַחוֹלִים, בִּקְּשָׁה שֶׁיִּשָּׁאֵר אִתָּהּ, וְשָׁאֲלָה לָמָּה הוּא לֹא מְדַבֵּר וְעַל מַה הוּא חוֹשֵׁב.
עַכְשָׁיו אַפְּרִיל, וְגַם אִם אֵינוֹ הָאַכְזָר בֶּחֳדָשִׁים הוּא לְלֹא סָפֵק הַמּוּזָר בָּהֶם.
הַכֹּל הָפוּךְ, חוֹשֶׁבֶת אֶסְתִּי, וְשׁוּב מְהַרְהֶרֶת בְּהוֹרֶיהָ הַבְּדוּיִים,
הֲלֹא מֵיטַב הַשִּׁיר כְּזָבוֹ וּלְפִיכָךְ לֹא תִּכָּתֵב אַף מִלָּה
עַל הַהוֹרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלִּי.
מתוך אמנות זה, ספר חדש בסדרת "כבר".
שיר מעניין.
ברכות לרגל הוצאת הספר החדש.
תודה רבה גבריאלה
ברכותי.
תודה שולמית
עם נגיעות של דליה רביקוביץ לתיבול
התבשיל התפל
לא הגון להתייחס כך לכל אחד, ובטח לא לאורחים.
אבל יקר מאפלטון – האמת
שיר מרתק עם סוף מפתיע. תותח אמיתי.
שיר מאוד יפה. בכל קריאה ניתן להכנס אליו יותר ויותר לתוך העצב שבו והיופי שבחוסר היכולת לגעת במציאות.
חגית יקרה,
שתי התגובות שלך כה ריגשו אותי, שהתחלטתי להתגבר על הבלוגופוביה שלי (שבין היתר מנעה ממני עד כה להגיב בבלוג שלך, שאני קוראת קבועה שלו, ולספר לך עד כמה אני אוהבת את יצירתך ונפעמת ממנה)
ולהשיב לכל המגיבים ובעיקר לך. המציאות אכן קשה למגע. אולי לפעמים דווקא דרך חוסר היכולת לגעת נוצר המגע.
נ.ב.
אני רק מקווה שאני אכן מגיבה לך, ולא לאיזה מתחזה אינטרנטי שמנסה להתל בי, אבל גם אם כן מה אכפת לי, שיידע המתחזה שאני נפעמת מיצירת חגית גרוסמן.
אה כן, מרוב התרגשות לא הודיתי לך במפורש על תגובותיך. תודה רבה, חגית (AKA מתחזה מהתל).
מעניינת ומרתקת ההתכתבות עם שיריו של אליוט לאורך כל השיר, ויחד עם זאת היות השיר כל כך כינור ראשון.
שיר מהפנט. מעורר תערובת של רגשות קמאיים.
תודה רבה על התגובה ועל התובנות המעניינות. כמובן, קטונתי מלהבין את שירי עצמי. אציין רק שההתכתבות עם אליוט בשיר זה (ועם משוררים אחרים בשירים אחרים) נוצרה בחלקה מתוך אזור הדמדומים שבין המודע ללא מודע, ובחלקה מתוך התת-מודע ממש. למשל: רק לאחר שהשיר נכתב שמתי לב לכך שהשמות שמעון, אריאל ומרינה לקוחים בעצם משירים של אליוט ושהשם אסתי הוא היפוך ראשי התבות של אליוט עצמו. ברור לי ש"ידעתי" זאת ו"התכוונתי" לכך כשכתבתי, אבל לא הייתי מודעת לכך שאני יודעת ומתכוונת.
בינתיים הגעתי לעוד שירים שלך, לאה. שירה טובה מאד.
תודה רבה, רבה, שולמית. מרגש מאד לשמוע.
לאה יקרה
אהבתי מאד את גרסת הפילובסקי
לאנשים החלולים
תענוג צרוף לקרוא
ולשוב ולקרוא בשיריך
אחר כל השנים האלה שחיכיתי להם
ולחשוב שעוד מעט הם יהיו כולם מכונסים בספר!
לאה היקרה, כמה אמנות זרמה בנהר ה'זה' מאז 'אבשלום אבשלום (ששמו בכלל רני או שי)?
כיף לשמוע שאת כותבת ואף מפרסמת ספר!
אם לא מאוחר לך – את מוזמנת לשלוח שירים לפרסום לפני שהספר יוצא (כך כדאי לעשות בכל מקרה). מתי ובאיזו הוצאה ייצא?
כבר אמרתי לך, אבל מה אכפת לי לומר שנית, ובמילים אחרות –
יש!!!
כל כך התגעגעתי לטון הזה, לכישרון הזה, ומחכה בקוצר רוח לספר.
ותודה לזהר על פרסום השיר!
נשיקות,
מענת
פנסי מיטינג יו היר!
כמה נפלא.
ברכות חמות על הספר המיוחל.
בקצב הזה עוד יהיה לך בלוג משלך, רחמנא ליצלן.
ולגבי השיר, אמנם אני בלי תרופות כחדשיים, כך שהדמעות נשפכות אם ארצה או לא, אבל במקרה זה נראה לי שהייתי דומעת אפילו עם תרופות. במיוחד כשאבא של אסתי בא לבקר והיא בקשה שישאר איתה.
אוהבת ומחכה כבר לראות את הספר.
שלך
צומר
מצטרפת לכל המברכים
שיר עצוב, ונוגע קראתי שוב ושוב…
את מוכשרת אני גאה בך מאוד
נשיקות
מחול
איכשהו התגלגלתי לבלוג הזה והלב שלי החסיר פעימה. הדבר הבא שאני הולכת לעשות הוא לקנות את הספר שלך. ברכות חמות, עפרה
מרגש מרגש. אמנות …
ראיתי וקראתי ולמרות שלא נפגשנו מאז ימי נעורינו בביאליק (ופגישה חטופה בירושלים), אני זוכרת אותך וזוכרת הכל. ברכות על הספר אשמח לשמוע ממך.
ליאת
יש כזה פתגם ביידיש (התעתיק לא משהו):
מישיגנע אפריל
וייס נישט ווס הר ויל
אפריל המשוגע אינו יודע מה הוא רוצה
"המביא דברים בשם אומרם- מביא גאולה לעולם": למעלה משנה וחצי באיחור זכיתי לנחות בבלוג הזה, תוך כדי גיגול השם לאה פילובסקי,שאת ספר שיריה אני מחפשת בחנויות מאז שבועות. (למה הספר של כלת פרס טבע לא מוצג בכל חלונות הראווה?!)
ללאה, ליושב במרומים ולזהר- תודה על השיר המטלטל ועל האמת.
שלום לכם,
אני מארגנת ערב שירה בחיפה, מבקשת את הטלפון או מייל של לאה פילובסקי
תודה רבקה
כתבי לי מייל לכאן ואעביר לך
לאה יקרה – הצלחת לכבוש אותי כל כך מהר. שירה נהדרת.