פַּעַם הָאֲנָשִׁים יָכְלוּ לְהַבִּיט בַּזְּרִיחוֹת בְּלִי לְצַמְצֵם עֵינַיִם, בְּלִי לְמַצְמֵץ, וּבְלִי מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ. מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ לֹא הָיוּ. הָאֲנָשִׁים הָיוּ חֲזָקִים. הֵם לָבְשׁוּ בְּגָדִים קְצָרִים, כְּחֻלִּים וּרְחָבִים, וְלֹא עָבְדוּ. לִפְעָמִים בְּאַרְבַּע לִפְנֵי חָרְשׁוּ אֶת הַשָּׂדוֹת וְזָרְעוּ. אַחַר כָּךְ שָׁכְחוּ.
וּמִי עָשָׂה לָהֶם כְּבִיסָה? אֶת הַבְּגָדִים הַכְּחֻלִּים הָרְחָבִים הָיוּ זוֹרְקִים לַיָּם, וּמִיָּד נַעֲשׂוּ קֶצֶף שֶׁל גַּלִּים. כָּכָה זֶה הָיָה שָׁם. אֹכֶל הֵם אָכְלוּ. כֵּן. מָן וּשְׂלָו. הַשְּׂלָו הָיָה צִמְחִי-פִּרְחִי: אִישׁ לֹא יָדַע אָז מַה זֶּה לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ רַע. כְּשֶׁהִבִּיטוּ בַּשֶּׁמֶשׁ הָיוּ לָהֶם עִגּוּלִים-עִגּוּלִים, אֲבָל הֵם לָקְחוּ, הֵסִירוּ, וְיָשָׁר זָרְקוּ. יָדְעוּ אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה אָז. אֶת הַכְּאֵבִים הָיוּ מְקַלְּפִים בַּיָּדַיִם, כְּמוֹ קְלִפּוֹת שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.
בַּלַּיְלָה נִכְנְסוּ כֻּלָּם לְתוֹךְ הַסְּלָעִים שֶׁלָּהֶם: לִפְעָמִים יָצְאוּ מִשָּׁם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּבֹּקֶר.
מתוך מה יש (כרמל/כבר, 2007)
זהר, אני מאוד אוהב את הכתיבה הזו, תמונות פנטסטיות, קווי מתאר של מציאות אחרת. האם יש הרבה כאלה בספרך "מה יש"? אשמח להכיר אותו מקרוב 🙂
תודה, חן. כאלה אין בספר, אבל אחרים יש… כתוב לי אם יקשה עליך להשיגו.
וואאו. מאד אהבתי.
תודות, תמי!
נפלא זהר.
ואני אכלתי הערב תפוחי אדמה כי הרגשתי שהם ישככו כאבים שפקדו אותי. מוזר. יחסים עם קליפות.
קליפות של תפ"א מתקלפות בקלות לאחר ההרתחה. כך זה בשיר. תודה על התגובה – מקווה שהוטב לך 🙂
ה"פעם" הזה מעניין. כזה שהיה-לא-היה והתאיין. ושִׁיַּישְׁתָּ אותו (יש מחדש. מה יש). מאד יפה, זהר.
אבל בספר זה נפרש על פני תשע שורות. וכאן – שמונה. חיתוך השורות זה עניין של קצה גבול יכולת השורה בהתאם למסגרת ההכלה של דף הספר או המחשב?
שיישת – יפה. תודה, ש-מ.
זה שירפרוזה. חיתוך השורות מקרי, ואין לו משמעות (נו טוב, משמעות יש תמיד, גם בפרוזה).
זהר, מצאתי את עצמי משוגרת לזמנים שונים, מהאדם הקדמון במערה ועד לחור באוזון הממצמץ לי תעיניים ועד היום שאחרי, וקצף האלים וקום המדינה… כמה ניפלא הקסם במילים הללו.
כן, יש כאן ערבוביה לא ממש רציונאלית ואנכרוניסטית בעליל. תודה על תגובתך, תמי!
מקסים וברוח קדם.
אני מבינה עכשיו למה הים כחול.
אז השמש לא סרטנה…
מאוד אהבתי את האנשים הקמוניים האלה שנותנים עצמם למאכל הסלעים ואז ברור שיצאו אחרים.
יפה "נותנים עצמם למאכל הסלעים". לא ממש הבנתי זאת כך קודם. תודה, לוסי.
שלום זוהר, אני מחפשת קטע שכתבת פעם על צמחי מעזבות, שנגמר במילים 'ולפעמים אפילו פרח'
קראתי אותו לפני שנים בירחון ספרותי שאינני זוכרת שמו. מאד הייתי רוצה למצוא אותו.