צמחי מעזבות כותב
6. בית מסחטת התפוחים
אוקטובר 2019, דצמבר 2015: הילה ובבר מגיעים לגן המים של קלוד מונה
נזהרת שליתפשו הפקקים בחרסינת האסלה השבורה, הילה עוצמת עיניים ורואה את יעקב מאור המשורר הנואף הזקן פולט קיא ירוק-אדמדם מבעד לחלון הסטודיו אל תוך חבצלות המים שבגן בית מסחטת התפוחים.
ארבע שנים קודם — בשבועות הראשונים, עד שהבהב, ריצד וכבה — עוד אפשר היה לראות את הגן. אף שהמתכננים, הולוגרמות חאפז ובניו מנאנסי, צרפת, שמונו – ולא בשל קרבת המשפחה לגיסו של הנסיך – לאדריכלי הגנים והנוף הבלעדיים של אזוריF וG, לא טרחו לדייק ממש (מחלון חדר השינה של אליס, למשל, אפשר היה לצפות בויסטריות הפורחות מעל לגשר היפני, אף שבג'יוורני נשקף החלון דווקא לרחוב, והגשר, יחד עם גן המים כולו, היה לגמרי מחוץ לטווח הראייה), ולמרות הריחות, שלא הזכירו פרחים – לא הזכירו דבר שהכירה הילה מימיה, למעט יום אחד ויחיד – היה זה הגן של מונה ממש; ולא זה המלא עדרי תיירים סיניים מצפצפים או חבורות של נכדי בֶּרבֶּרים מפרברי פריז המשתינים על דגי הקרפיון משולשי הצבעים שבבריכת גן המים, נחבאים זה מאחורי גבו של זה, מצחקקים, אלא הגן שבו היה הצייר עצמו עומד בחליפה לבנה כחבצלת ובכובע רחב שוליים מתחת לשתי שמשיות גדולות, סיגריה בפיו, פלטת צבעים בשמאלו, מכחול בימינו, ולרגליו, מאיים להפוך את הקנבס הענקי אל תוך המים, מקפץ כלב קטן, ששערותיו כבר החלו מתדלדלות מזקנה.
בשל איזו שגגה שנפלה בתזמון המשלוחים (בטעות יצאו שלושים הנוסעים האחרים מן המעלית, כולם יחד, אל העוף הצלוי מקנטאקי) הגיעה הילה לבדה אל בית מסחטת התפוחים, וכמעט עשר דקות, עד שגח מלמטה המשלוח הבא, שוטטה בארבעת חדרי הבית – ארבעה מתוך 16 במקור – ששוחזרו בקפידה, אך עמדו עתה עירומים מרהיטים: רק כמה עשרות מזרני ספוג צבאיים ליחיד, שכיסויי הבד החומים שלהם קרועים ומוכתמים, נשענו על הקירות. מה שנותר היה הגן – כלומר, השתקפויותיו בתלת-מימד מבעד לחלונות הווירטואליים – הקירות, כל חדר בצבע אחר, והתמונות שעליהם, רפרודוקציות אותנטיות לגמרי בשמן של מונה, רנואר ופיסארו, עם חתימתו המזוייפת של ג'ון מיאט* עצמו מאחור, שצוירו במיוחד, בעמל ובכישרון רב – שום דבר אלקטרוני או וירטואלי לא היה שם – על ידי חברי הקואופרטיב פוֹֹדְלינוֹאֵה איסקוּסטְבוֹ, אמנות של אמת, משיכון עמידר שבבת ים, ישראל.
חדשים רבים תתגעגע הילה לעשר הדקות האחרונות הללו לבד, ובמיוחד לשתיים שבסוף, שבהן עמדה ללא נוע, שעונה על בסיסו של שעון הקיר הכחול שבחדר ההסבה ומביטה בשקט, כמעט ללא מצמוץ עיניים, בגל הגדול של קאנאגאווה** שעל הקיר ממול, מאיים לַנצח על פסגת הפוג'י המתגמדת תחתיו. עיניה החלו לצרוב שוב, וכבר הגל נראה כאילו הוא מתחיל לנוע, לנוע קדימה ומטה, רסיסיו מתאדים ומתפזרים בחלל החדר הכחול, ובדיוק אז נשמעה חריקת המעלית הנעצרת, ואתה קולות רמים ברוסית, חמישה או ששה יחד, אחד זקן עמוק ורועד ואחת, כנראה אשתו, חותכת אותו בקצב איטי, מדוד, וגם שתי ילדות לפחות, ילדות גדולות כבר, אחת קולנית מחברתה, ואשה – נשמעת די צעירה אבל קולה קול טנור נמוך, כמעט בריטון, מתוח וצרוד, מכשפתי – צועקת אל אחת מהן, ודווקא בעברית: "מה פתאום? מה פתאום חישוק סיני? סיני?!" ורק אחרי שהכל נרגע קצת, נרגע עד הגל הבא – הוא התעכב בפתח המעלית עד שנכנסו כולם ופרסו מזרונים בפינת הסטודיו, סמוך לראש הברונזה של מונה, מעשה ידי פאול פאולין (רק הזקן הרועד עוד עמד, הוגה בדבר הזה: שאם את הפותחן שכח למטה — ואולי אפילו נפל מתרמילו עוד קודם, על סיפון הבוש-ארלוזורוב, לפני הריצה אל החולות — מה יעשה עכשיו, מה יעשה במקום הנורא הזה?; ואז נזכר שגם בקבוק, גם בקבוק בעצם אין לו, ואם בקבוק אין – למה לו פותחן?) – רק אז שמעה אותו הילה לראשונה, את הבבר-קורטאג, והוא שר.
*ג'ון מיאט (John Myatt) הוא זייפן אמנות בריטי בן זמננו .
** "הגל הגדול של קאנאגאווה" הוא הדפס עץ של קאטסושיקה הוקוסאי (1760-1849). עותק של ההדפס היה תלוי בחדר ההסבה הכחול בג'יוורני.
ט