צמחי מעזבות כותב

שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי זֶה הוּא מֵת, וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי אַחֲרֵי הוּא שׁוּב הָיָה עָיֵף  מְאֹד. שְׁנֵינוּ הִתְיַשַּׁבְנוּ לְפָנָיו, מְשַׁנִּים תְּנוּחָה מִרְבִיצָה לִשְׁפִיפָה וּבַחֲזָרָה, וְהוּא כְּהֶרְגֵּלוֹ מִהֵר לְהָכִין לָנוּ קָפֶה טוּרְקִי חָזָק, וְחָזַר עִם סֵפֶל אֲפַרְפַּר בְּיָדוֹ הָאַחַת, מְנֻקָּד, וְדַפִּים דַּפִּים בַּשְּׁנִיָּה. הַדַּפִּים הָיוּ רֵיקִים. הוּא מָסַר אוֹתָם בְּיָד פְּשׁוּטָה, וּבִקֵּשׁ לִכְרֹעַ אִתָּנוּ, לְהִתְפַּלֵּל, אָמַר, וַאֲנַחְנוּ הִתְפַּלֵּאנוּ מְאֹד, וְהִשְׁתוֹפַפְנוּ, וְרָבַצְנוּ שׁוּב עַד שֶׁהֶחָתוּל נִכְנַס, וְהוּא לִטֵּף אוֹתוֹ בְּיָדוֹ הָאַחַת וְתָר-גִּשֵּׁשׁ אַחַר הַדַּפִּים הָרֵיקִים ...

  הייתי הראשון מבינינו שמצא שכדי שהחמור לא ייפול, או יתנפל, יש לקשור את עיניו. נגלה לי הדבר כשכיסיתי את עיני שלי, באצבעות פשוטות מעט, כדי להביט בתנועות פיסות גופך המתרחק: פעם זרוע, פעם ירך מכוסַה בבד כחול עבה, משופשף בקפידה, כְּזה שהמציאו הבוקרים באמריקה בעת טבח האינדיאנים הגדול. כשהפכת לקו, ואחר כך לנקודה, נתגלה במקומך בית קטן, ולו גג אדום, חלונות קריש, וקירות משוקולד.   הסרתי את ידי מעיני ורצתי אחר תאוותי האמיתית, מותיר אחרי את קרעי החבל, כחול-בוקרים-רוצחים גם הוא, שקשר אותי אל פי הבאר.