רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

גב כף ידה (3 ו-4)

גב כף ידה (3)

 

ערב לפני הבוקר של מותה, בבית החולים, ידה מונחת על קפל הסדין. היא ממוללת את אימרת הסדין בין אצבעותיה, בין האצבע לאגודל. הוורידים התכלכלים שמשתרגים על הכהות של היד, צפים על פניה כמו רשת צינורות שעוד לא שוקעה בעפר, מנוקרים ממחט האינפוזיה. ממוללת וממוללת בהסח דעת חולמני. "למולל" לא היה משהו שלה, אף פעם. של נונה.

 


גב כף ידה (4)

 

לא נכון מה שאמרה נונה, שבכוונה כביכול לא שמרה על כפות  ידיה,  מכוחה של איזו נקמנות בלתי ברורה כלפי הנונה, שנהייתה מין מופע של חבלה עצמית (לא המילים שלה) לא נכון:  היא דווקא "עשתה את הידיים".

מעת לעת, אחת לכמה חודשים או לרגל ארוע (חתונה, חג, חתונה) הלכה למרים, הפדיקוריסטית, לעשות את הידיים. "אני הולכת לעשות את הידיים," הודיעה במין גאווה כבושה, כובד ראש של אחת שמתאמצת לשמור סוד אבל גם משתוקקת שיגלו אותו, בלי ידיעתה כאילו.

הזמן אצל מרים, בדירת השיכון שלה בשכונה, היה זמן של השריה עצמית, כנראה היה זמן של השריה, יחד עם כפות ידיה שאותן השקיעה מרים בגיגית שלה, מעסה לה לאט-לאט את פרקי האצבעות.  מרים, והזמן של מרים, והגיגית, וה"לעשות את הידיים," היו הסוגריים שהסכימה לפעור בחייה מעת לעת, לתת מקום ל"דברים הרגילים" שלהם בזה ומהם התיראה. היתה לה למרים, איזו דרך למשוך את המילים במין נעימה כזו של לא כלום, שלא מקנה חשיבות מיוחדת או רצינות מיוחדת לשום דבר, שפעלה עליה, הקהתה את נטייתה הטבעית  לחיתוכים חדים ופניות פתאומיות, עוצרות נשימה. גם נשימתה.

"אי, אי, אי, מה אני רואה פה גברת לבנה," חקרה מרים בסקרנות עיונית כמעט איזו שריטה חדשה על גב כף ידה, צלקת ישנה או כוויה. או: "אז מה את אומרת גברת לבנה, מה את אומרת על הידיים שלך, איזה יפות, אה?" הרכיבה באיטיות את משקפי הראיה שלה שהשתלשלו בשרשרת מוזהבת מצווארה, שולחת לעברה מבט צידי, מלא חיבה ואירוניה כאחת. באורח כלשהו, גילתה בפני מרים, רק בפניה, את החבלות שחוללו "תאונות העבודה" שלה  כמו ילדה שמסכימה שאחותה הגדולה תספור ותמיין את פצעיה, מבלי לשפוט אותם: בבת אחת התפוגגו אצל מרים ההילה הטרגית והמשמעות הטרגית  של הפצע, ונהיו מין משחק. שהנשיות תהיה מין משחק, קריצת עין לא לגמרי מחייבת, סלחנית – עם זה יכלה לחיות.

כשחזרה משם, החזיקה זמן מה את כפות ידיה מתוחות מעט, ערות לעצמן, כאילו היו מצופות בדונג, בוחנת אותן מדי פעם. זה היה מכמיר-לב: מהאדמה החרושה והמוצלפת שריטות, צלקות כתמי כוויות וורידים בולטים של גב כף היד, ניבטו הצפורניים הגזוזות כשל ילד: צבועות בלכה וורדרדה-כתומה, לא שייכות, מלאות תמהון כאילו.

 היתה גם טבעת, הטבעת שהעבירה מהקמיצה לאמה ובחזרה. חמישה סלילים של זהב צהוב ולבן מפותלים זה בזה, בלי אבן: כמו טבעת נישואים או אירושים. כמו.

הלכנו ביחד לקנות אותה, היא ואני, מהצורף בפתח תקווה. לא, לא הלכנו, נשרכתי אחריה ל"סידורים" ופתאום, מכוחו של איזה דחף פתאומי, נכנסה לחנות של הצורף, סמוך לסימטה של בית הכנסת הגדול, וקנתה ככה, בלי לחשוב. שנים-שנים לאחר שהתאייד מוריס מחייה, לפחות ברובד היומיומי הגלוי שלהם, הלכה וקנתה לעצמה טבעת נישואים, כמו טבעת נישואים. מעולם לא הזכירה את זה אפילו במילה, נשאה את הטבעת כאילו כלום, איבדה אותה כמה פעמים וחזרה ומצאה, במקומות בלתי מתקבלים על הדעת – טמונה בין אבני החצץ בשביל העפר המוליך לבית, תלויה על חוט השערה בפתח הניקוז של האמבטיה, קבורה בין שברי זכוכיות וחול על היעה – ממלמלת לעצמה: "תראי מה זה, תראי, מאלוהים."   

ומרים אמרה: "ועכשיו, גברת לבנה, בזמן שאני עושה לך את הידיים, נשים את הטבעת היפה שלך בצד, שלא תתקלקל לנו."

היא חייכה חיוך נבוך, מבוייש אפילו, לא מכאן ולא מעכשיו,  מגאוגרפיה אחרת, אלוהות אחרת (התצלום  מפיאצה סן-מרקו עם היונים) מציצה בהשתאות בכפות ידיה, בציפורניים הצבועות בלכה שמרים משיבה עליהן רוח, שיתייבשו מהר. לשעות ספורות, אחרי שעשתה לה את הידיים, לא היה בהן החספוס הזה, לא חספוס, קוצניות. כשנגעה, אם נגעה, הרגשנו על כפות ידיה מעין מעטה דקיק, בלתי נראה, דוקרני כמעט, של משוכות שיחי הסברס מצפון לצריף, בדרך לבריכת המים.

 

 

מתוך "קול צעדינו"

 

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com