רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

אותו ספר (6)

שישים וחמישה בלשים בכריכה רכה תחבה אחותה מצרפת לתוך שבעים  ושש "חתיכות"  בצורות וגדלים שונים: נרתיקי  נשים מפלסטיק דמוי עור, חיקויים תוצרת סינגפור לנרתיקי המעצב הצרפתי לואי וויטון. "איך הכנסתי את כל ה romans policier האלה לתוך הלואי וויטונים, איך?" קרנה הדודה, מבסוטה מעצמה, הציתה עוד סיגריה, שוכחת את זו שהתאכלה לאיטה במאפרה. האמא חיכתה לה שתגיע "כמו למשיח", שתביא כבר "משהו לקרוא," כי זה מה שהיו ה romans policier האלה, "משהו לקרוא". העלילות, הגבורים והכותבים של הבלשים בכריכות כרומו כהות וכמעט זהות, נגרסו אצלה בבלנדר ענק  לדייסה סיפורית  עם איזו ארומה עמומה של טובים כלליים ורעים כלליים, "בלי ראש ובלי רגליים."

דקות ארוכות ניצבה מול מדפי הספרים הנמוכים בחדר השינה, הופכת את אחד הסיפרונים האלה מצד לצד: "באמת אני לא זוכרת אם קראתי אותו, את זה," מלמלה, מקמטת את מיצחה ותוחבת בחזרה למדף, שולפת שניים-שלושה אחרים וחוזרת מבלי משים לראשון באנחת וויתור. משך הזמן בין בקור אחד של הדודה למישנהו, נמדד במספר הפעמים שבהן חזרה וקראה את ה"משהו לקרוא": "מתי כבר תבואי, יא בִּנְת סִתִין כַּלְב, שש פעמים חזרתי על הספרים שהבאת פעם שעברה," קבלה באוזניה בטלפון.

היא גררה את הספרים על פני חצי עולם, הדודה: מצרפת להודו מהודו לנפאל ולסינגפור ומשם לארץ, מגיעה כמעט תמיד בטיסת לילה מאוחרת שנחתה לפנות בוקר.

 באור הבלתי מתקבל על הדעת של הנברשת הסלונית בצורת הגה ספינה שהסתחררה סביב עצמה ללא הרף והטילה צללים עצבניים, אפילפטיים, על הקירות, עמדו שלושתן חמורות סבר, היא והדודה ואחותי קורין, מול מזוודות הענק הפעורות של הדודה ובחנו את הלואי וויטונים שנשלפו מיריעות המשי הנפלאות, הזרחניות: לואי וויטון לבוקר, לואי וויטון לערב, לואי וויטון לקיץ, לואי וויטון בצורת תרמיל בית ספר, סל קניות, משולש שווה צלעות, טרפז וכדור פחוס. הן לבשו שלמות ווזירים רקומות בחוטי זהב וארגמן שזה עתה מדדו, ישר מהמזוודה: הדודה סגולה, אחותי לבנה והאמא כתומה. הדודה ואחותי קורין עישנו כמו משוגעות, דרכו על שולי הגלימות האלה כשהלואי וויטונים תלויים על שיכמיהן או צוואריהן, דיברו עסקים, עסקים, כשהאמא  משרבבת מהצד חצי משפט מהוסס, אבל נושרת מיד מהאשד הזה של מיספרים, תחזיות כלכליות ותקוות, כמו אחד שמנסה שוב ושוב לדלג מהמידרכה, להיתלות ולהצטרף לחשמלית דוהרת, הומת נוסעים.

הן רקמו איזה עסק עם הלואי וויטונים, הדודה ואחותי: זו היתה ההתחלה. "תביאי נייר ועפרון," ציוותה אחותי, ציירה קו ארוך, עקום, שחצה את הדף, תקעה את קצה העפרון בפיה. פניה הנפלאות, שעדינותן החמקמקה, הערטילאית כמעט, היתה בלתי ניתנת לשינון או ציטוט ותמיד נטעה איזה רושם טורד שלא בפנים ממש היא נמצאת אלא במקום אחר, התקשחו עכשיו, הקפיאו את עצמן בתנועה האחת של המתח המועצם, רק בה, וכאילו פרשו מעצמן, נעדרו: כוח דמיונה הרחיק הרבה מעבר לטורי המיספרים, זה מכבר ביטל אותם ודילג מעליהם לעבר איזו בבואה מרצדת של עצמה, גבוהה גבוהה וגורלית. תוך שעה קצרה הפכה ההיעדרות הזו לזעם משונה, פיזור נפש: "תביאי נייר ועיפרון," הורתה לי שוב, אוספת את שערותיה בתסרוקת השיניון במעלה העורף, פורמת את הסיכות ושוב אוספת.

והדודה שטה. הוציאה סמרטוטים, הכניסה סמרטוטים, טרודה-לא-טרודה בקבלת קהל בתוך הבלגן הרך של הלואי וויטונים, ספלי הקפה, כדורי צמר גפן שבהן ניקתה את פניה,  וערימות הספרים שנחו על השטיח: הנונה באה וישבה, השכנה, הפועל של אחי מהמסגריה, אחיה.   .     

קורין הלכה "לשים על עצמה משהו": באחת עשרה, לפני שיסגרו החנויות לקראת השבת, התכוונו היא והדודה לנסוע לתל אביב, עם הלואי וויטונים ומה שכינתה קורין "התימחור." הדודה מרסל הנהנה בנדיבות בכל פעם שאמרה קורין "התימחור" אבל רק בדרך, כשישבה לצידה בשברולט המרופטת של אחי, העיזה ושאלה: "אבל מה זה התימחור הזה ma cherie ? "

ישבתי מאחור, משגיחה על השק העצום של הלואי וויטונים שלא ישמט מהמושב בכל פעם שלחצה אחותי על דוושת המעצור. ידיה אחזו בכוח כזה בהגה עד שהוורידים על גב כף היד בלטו והכחילו, הבקיעו בכוח דרך לעצמם קדימה וכאילו איימו על האצבעות הענודות, כל אצבע טבעת. "רק שאצא כבר מהחרא הזה של העבודה שיש לי עכשיו," אמרה לדודה, הסיגריה תלויה בזווית פיה, מוכתמת באדום העז של השפתון. הבטתי בעורפה הגלוי מתחת לשערות המורמות, האסופות בשיניון הזה ש"תמיד יש לו את הקלאסה שלו" אמרה, מחליפה כל שבועיים את צבע שערה במיספרה שבה עבדה, בפתח תקווה, אבל לא את השיניון: בשיניון לא נגעה גם כשהתייבשו ונחרכו קצוות שערה מהצבעים. עכשיו היה עורפה אדמדם, כמעט צרוב, כאילו הניחו עליו מגבת לוהטת. הדודה היתה רעבה, "מתה מרעב" אמרה. רצתה לעבור בשוק פתח תקווה קודם לאכול פול. חודשים היא חולמת על הפול הזה שלו עם הבצל והחריף: היא בלעה פלפלונים חריפים ירוקים בשלמותם, בלי ניד עפעף. סטינו לשוק. במראת הצד ראיתי את פניה של קורין: מתמתחות ומתמתחות, דקות וחדות כמו להב של סכין. העיכוב הזה עלה לה בדם ועל עצמות לחייה הזקורות נרשמו האיבה ותחושת הבגידה: הדודה לא איתה, לא, היא לא איתה, זאת.

עצבנית והססנית כאחת תימרנה בקושי  את השברולט ברחוב הצר של השוק שמכוניות חנו משני צידיו ומשאיות פרקו סחורה, שורטת משמאל ונחבטת מימין.

השאירו אותי במושב האחורי לשמור על הלואי וויטונים, שלא יצטרכו להסחב עם השק למסעדה: תא המטען היה גדוש בחלקי צינורות, מקדחות ופסולת בניין של אחי.  חיכיתי להן. הנחתי את ראשי על השק והשתרעתי, רגליי משתרבבות מבעד לחלון הפתוח. אחד שעבר דגדג את כפות רגליי היחפות. צפיתי במרפסת העליונה של בניין המסעדה המפוייח, בשתי נערות במכנסי פיג'מה קצרים שישבו על מעקה המרפסת, אחת כורכת ומהדקת בסיכות את שיערה הארוך של חברתה סביב הראש,  צמיג על צמיג כהה, שמנוני, מבהיק בשמש.

נרדמתי ככל הנראה: פניה של קורין רכנו מעלי, חשדניות ומעונות. "כבר אחת," חזרה ואמרה: "אחרי אחת." היא הדפה אותי קלות הצידה, לבדוק שהלואי וויטונים בסדר, ידיה חופרות במעמקי השק. לרגע פגשו עיניה הצבועות את מבטי במין תחינה קשה, מוגפת, וחמקו מעצמן הלאה.

יצאנו שוב בשברולט המחרחרת. הדודה מרסל הרגישה לא טוב. לא טוב עשה לה הפול הזה שהתנפלה עליו ככה, התלוננה, מנסה להשעין את גב המושב לאחור, "לשים קצת את הראש". ברחוב דיזינגוף, סמוך לחנות "מיני ארנקים," שבתה השברולט. באמצע הכביש נעמדה, אדישה לצפירות, הרע מכל כבר מאחוריה.

קורין שעטה החוצה, קצה שימלתה נתפס בדלת שטרקה אחריה, גררה מן המושב האחורי את השק עם הלואי וויטונים ורצה ל"מיני ארנקים," מעברו השני של הרחוב. הדודה ואני, עוד במכונית, הבטנו אחריה: שוקיה השזופים על עקבים של חמישה עשר ס"מ המתנפנפים לצדדים, ישבנה הרחב, עולה ויורד, אסוף במכנסי הברמודה, שק הפלסטיק הענק עם הלואי וויטונים שנפרם פתאום בתחתיתו, מתפקע, מפקיר את הלואי וויטונים לכביש, מתחת למכוניות הנוסעות. רצתי אליה, הדודה מתנהלת בעקבותיי. היא עמדה על מקומה קורין, לא זזה, ברגליים צמודות כמו במפקד בוקר בבית ספר, לוטשת עינים בכביש, בלואי וויטונים על הכביש, מחפה בכף ידה על פיה. היא הוסיפה לעמוד, מניעה את שיפתותיה מתחת לכף ידה, גם כשהתחלנו לאסוף הדודה ואני את הלואי וויטונים מהכביש. התקרבתי אליה. "מה קרה?" שאלתי. היא הסירה את כף ידה משפתיה, פערה את פיה לרווחה: השן הקדמית חסרה ובמקומה היה חור שחור. "בלעתי את הכתר הזמני ששמו לי, אני חושבת," אמרה בקול משתנק.


מתוך "קול צעדינו"

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com