אותו ספר (4)

אותו ספר(4)

 

La dame aux camelias

 

"היא היתה מגיעה תמיד לשאנז-אליזה לבדה, בכרכרה שלה, שהשתדלה להעלים את עצמה בתוכה ככל האפשר, בחורף עטופה ברדיד קשמיר גדול, ובקיץ – בשמלות פשוטות לגמרי: ואף שבמסלול הטיול החביב עליה חלפו לא מעט אנשים שהכירה, הנה אם חייכה אליהם במקרה, לא נגלה החיוך הזה אלא לעיניהם שלהם: היה זה חיוך היאה לשפתיה של דוכסית.

היא לא טיילה מן הכיכר העגולה ועד לכניסה לשאנז-אליזה, כפי שעשו, ומוסיפות לעשות, כל עמיתותיה. שני סוסיה נשאו אותה חיש קל אל היער. שם היתה יורדת מן הכרכרה, צועדת במשך שעה, שבה ועולה לדו-מושבית שלה, וחוזרת לביתה בדהירה קלה של צמד הסוסים.

התמונות הללו, שהייתי עד להן לעיתים, חלפו עתה לנגד עיני, והצטערתי על מותה של הנערה הזאת כמי שמצטער על יצירת אמנות יפה שנהרסה כליל.

שכן מן הנמנע היה לראות יופי שובה לב יותר מיופיה של מרגריט.

אף שהיתה גבוהה ודקת-גיזרה עד כדי הגזמה, היה בה כשרון עילאי לטשטש את ההזנחה הזאת של הטבע, פשוט באמצעות הארגון של פרטי לבושה. רדיד הקשמיר שלה, שקצהו הגיע כמעט עד לרצפה, חשף מכל צד את אמרות הקלוש הרחבות של שמלת המשי שלה, והידונית העבה, שהסתירה את ידיה, ושנהגה להצמיד אותה אל חזה, הוקפה קפלים באמנות כזאת, עד שלעין הבוחנת, תובענית ככל שתהיה, לא היה מה לטעון כנגד קווי המתאר של גזרתה.

את פניה, פלא של יופי, טיפחה בגנדרנות מיוחדת במינה. הן היו קטנות מאד, ודומה שאמה – כמו שהיה דה מיסה עשוי לאמר – בראה אותן כך כדי שתטרח במיוחד על חינן.

בתוך מבנה אובאלי שחינניותו בל תתואר, קבעו נא שתי עינים שחורות, ומעליהן גבות שקו הקשת שלהן מושלם כל כך, עד שדומה כי הן מצויירות; האפילו על העינים האלה בריסים ארוכים, שכל אימת שהם צונחים מטה הם מטילים צל על הגוון הוורדרד של הלחיים; שרטטו אף עדין, ישר, פיקחי, עם נחיריים מורחבים מעט בנהייה יוקדת אל החיים החושניים; ציירו לכם פה נאה, ששפתותיו נפשקות בחן ומגלות שיניים לבנות כחלב; צבעו את העור בקטיפתיות העוטפת את האפרסקים בטרם תיגע בהם יד אדם- ואז תקבלו תמונה כוללת של הפנים המקסימות האלה.

שערה, גלי מטבעו או לא מטבעו, שחור כאבן האוכם, התפלג על המצח לשתי מחלפות שופעות, שנעלמו להן מאחורי הראש, תוך שהן מגלות שמץ מתנוכי האוזניים שהבהיקו עליהם שני יהלומים שכל אחד מהם שוויו ארבעת אלפים או חמשת אלפים פרנקים.

כיצד זה, למרות חייה הגועשים של מרגריט,  נותרה על פניה אותה הבעה בתולית, אפילו ילדותית, שייחדה אותן? אנו נאלצים לציין עובדה זו מבלי להבינה.

היה לה למרגריט ציור דיוקן נפלא של עצמה, מעשה-ידי וידאל, האיש היחיד שעפרונו עשוי היה ליצור אותה מחדש…מרגריט נכחה בכל הצגות הבכורה, ובילתה את כל הערבים בתיאטרון או בנשפי ריקודים. כל אימת שהועלתה הצגה חדשה, יכולת להיות בטוח שהיא תהיה שם, עם שלושה דברים שהיו תמיד על מעקה התא שלה באולם: המשקפת שלה, שקיק ממתקים, וצרור של קמליות.

עשרים וחמישה ימים בכל חודש היו הקמליות לבנות, וחמישה ימים הן היו אדומות; מעולם לא נודעה הסיבה לשינוי הזה בצבעים, ואני מציין אותו מבלי שאוכל להסבירו; גם ידידיה, והמבקרים הקבועים של אותם תיאטראות שבהם הרבתה לבקר, נתנו דעתם על כך.

מעולם לא נראתה מרגריט עם פרחים אחרים מלבד קמליות. לפיכך, זכתה אצל מוכרת הפרחים שלה, מרת בארז'ון, לכינוי "הגברת עם הקמליות", והכינוי הזה דבק בה."  


מתוך "קול צעדינו"