רונית מטלון סופרת
היינו שלושה בתצלום: הוא, האמא ואני בגיל שנה ועשרה חודשים (שנים אמרה "שנתיים" אחר כך תיקנה: "איזה שנתיים. אולי שנה ועשרה חדשים היו לך") הוא היה באיטליה. שלח לה שתבוא עם הילדה, שיראה סוף-סוף את הילדה. הם כורעים לפני היונים, בתוך היונים, הילדה ביניהם, עומדת כמו בובה שלרגע הציבו אותה על רגליה, תמכו בה מאחור (האמא) שלא תאבד את שיווי משקלה ותצנח לפנים, על מירצפות הכיכר, על היונים. מה שנדמה כשיווי משקל רופף, מאוים, קשור מן הסתם לפער המטריד בין פלג גופה העליון של הילדה, התפוח בתוך המעיל הצהבהב – נראה כאילו דחסו אותו בסמרטוטים ובצמר גפן – לבין הרגליים הדקיקות שנושאות אותו. התצלום שטוף בירקרקות שנוטה לצהוב. הכל שטוף: הכיכר, היונים, הדמויות, חזיתות הבתים מאחוריהם, היונים שמיטשטשות בתוך הצהבהבות, הולכות ודהות בתוך עננה של אבק או סיד. הוא מחזיק יד אחת על כיס מקטורנו, האחרת שלוחה ליונים, קוראת להן, מביט בצלם, מחייך (איזה חיוך?) האמא לא. היא עסוקה בלערוך את הילדה לפני המצלמה, יד אחת תומכת בה מאחור והשניה, הגלויה לפנינו, אוחזת בידה, מלווה את המבט השקדני שהיא נותנת בילדה, אומר כאילו: תסתכלי, תסתכלי.
התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני, עולים על מוריס, על הכיכר, הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אותו ושבו והדביקו, או כאילו נמשה מתוך משהו, ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו או שהיה מלכתחילה, בדיון. זהו תצלום בדיוני. היא אומרת: "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה שיראה אותך כשהיו לך איזה שנתיים." זה לא היה.
* מתוך "קול צעדינו"