לילה לפני

לילה לפני בוקר מותה, בבית החולים. נאספנו בלי תיאום מראש, לא מודבקים, מתקבצים ביחד לרגע על כיברת אדמה משותפת, לרגל העניין המשותף – היא.  אחי בבגדי עבודה הכי מעאפנים, כל כך בגדי עבודה שכבר קריקטורה על בגדי עבודה. אחותי עם הלוקסוס הזה של הפטיפורים ממעדניות של עשירים שאחי מחסל בדקה, והלוקסוס הכביכול אגבי של הבגדים, שערות הבלונד פלטינה שלה המשוכות לאחור בשמן, התיק מעור קרוקודיל, או ברדלס, או משהו. בשטיחות הצבעים הזו של חדר הבית חולים, הצפידות הוויזואלית, היא מופיעה כמו פס זוהר של נורת האלוגן, אחותי קורין. "למה אתה בבגדי עבודה, לא עברת בבית לשטוף קצת את עצמך," שואלת האמא את אחי סמי בקורת-רוח גלויה. פניה נוהרות: איך היא אוהבת את בגדי העבודה שלו, העליבות המופגנת כל כך עד שאיננה עליבות, העבודה השחורה המופגנת. הוא מבין מה היא אומרת לו: הוא הבן האהוב. גיסתי שלחה איתו תותים, הזהירה אותו שלא יאכל אותם בדרך, אבל הוא אכל כמעט את רובם. הניח על הסדין של האמא את סלסלת הפלסטיק הירוקה, עם קומץ התותים שנשאר. "אני אשטוף אותם," אומרת קורין בחומרה, נוזפת באחי במבטה אבל הוא לא שם לב, לא לתותים, לא למחול הזה של מבטים ורמיזות, שולה מכיס המכנסיים שלו איזה צ'ק מוכתם, מקופל לשלושה, פורש אותו. "תחתמי לי," הוא אומר לאמא, "אני צריך כאן איזה חתימה." היא חותמת. יש לה ההרגל הזה ללחלח  את קצה העט בלשונה, מה שמטביע עליה גולת דיו קטנה כחולה. "זה בשביל ההוא מהחומרי בניין?" היא שואלת. אחי מהנהן בעייפות עצומה, משפשף את עיניו בכפות ידיים מלוכלכות מגריז. נתקע לו הטנדר בדרך לבית חולים, השאיר אותו בגת רימון והגיע לבית החולים ברגל. עם התותים. אחותי בינתיים שטפה אותם והניחה באחת מצלחות הפלסטיק התכולות של בית החולים. היא מביטה בשאט-נפש בכתמי הנצח החומים על הפלסטיק, ופורשת מפית בתחתית הצלחת, להסתיר. "יום יפה היה היום" אומרת האמא: "קצת קמתי היום וראיתי שיום יפה,"  חולפת עננה קלה על פניה: "אתה נתת מים לשושנים, שלא יתייבשו מסכנים?" היא שואלת את אחי. הוא לא עונה,  נרדם ברגליים פשוטות לפנים על הכורסא, ראשו נשמט הצידה, פה פעור. אני יושבת על קצה המיטה וקורין עומדת, עומדת, עומדת, מביטה בה בתחינה, בזעם אין- קץ. "אין רופא, אף פעם לא מוצאים פה את הרופא," היא אומרת. האמא בוחנת את קופסת הפח של העוגיות, בצורת משושה. "איך הם יודעים היום לעשות את הקופסאות האלה," היא מתפעלת  בפיזור-נפש מסויים, מחליקה בידה האחת על הקופסא והאחרת חופנת את הסדין באצבעותיה ומרפה, חופנת ומרפה . היא מדיפה איזו עצבנות אבל אחרת, לא ההיא-ההיא הישנה, עצבנות של דריכות וציפיה לקראת משהו שטומן בשבילה הפתעה גדולה, פרס. אני מתבוננת בה בחשש מסוים, מבוכה כלפי השפה החדשה והלא מוכרת שבה מדברים גופה, ארשת פניה:  הצירוף הזה של מתח ורכות שיש במבטה,  מין עליצות כבושה, הלחיים שכאילו גוהצו זה עתה, הנצנצים. היא נוצצת ממשהו, בתוך משהו, איזו הבטחה. היא מושיטה לי את קופסת העוגיות: "קחי." אני לוקחת אחת, מרחרחת בהסח דעת ונוגסת. היא מסתכלת עלי: "אַלְלַהוּ אַעְלַם, את כמו הנונה שלך. היא היתה מריחה ככה כל דבר לפני שהכניסה לפה. את זוכרת איך היתה משגעת אותי עם זה שהיתה מריחה כל דבר כאילו מרעילים אותה?" היא שואלת. קורין אחותי טופפת על עקביה, מביאה לה תה כהה מהמיטבח: "זה טוב עם העוגיות האלה, תשתי." אצבעותיה עדיין חופנות את הסדין, לא זזות, אילמות, כמעט מפריכות באילמותן את ההתרוצצות הקולנית, העולצת, של מבטה: "מה הבאת לי תה, אני חולה?" היא אומרת.

 * מתוך "קול צעדינו"