בית הכנסת

בית הכנסת בשכונת ילדותי היה קיים בלשון רבים: בתי הכנסת. ברחבת החול, במורד הגבעה שעליה עמד המוסד הכי חשוב ואולי גם הכי קדוש בשכונה – סניף קופת חולים של ההסתדרות הכללית – ניצבו כמעט במעגל חמישה או שישה בתי כנסת, פונים זה אל זה במבוכה כמו ילדים מגודלים  שלא יודעים איך להתחיל לשחק. היה  ספרדי, טריפוליטני, מרוקאי, תימני, עדני, אשכנזי ובוודאי עוד אחד או שניים ששכחתי.  סבתי, שכמעט ולא הואילה למוש מכורסתה שניצבה על מישורת בטון מוגבהת בפתח ביתה – מין בימה ערירית בלב ישימון הקוצים –    נפגעה באופן אישי כמעט מהשפע הזה של בתי הכנסת, בעיקר בזמן שעוד לא נסללו מידרכות בשכונה.  "היחף הלך דחוף לקנות לו כובע, יפה מאד!" הכריזה בטינה.

החילוניות שלה, שהיו בה אלמנטים מסורתיים – כמו של אבי, אימי ודודיי – היתה מושרשת בתולדות המשפחה כבר מראשית המאה, ממצרים, ולא התהוותה בגלל המפגש עם הציונות דווקא.

וכך, הליכתי לבית הכנסת בכל שבת וחג, היתה מעשה בודד לגמרי שעורר  לגלוג סלחני בבית, בעיקר מצד אבי שלא סבל "את כל הדבר הזה של הדת והדת." .  הוא הקפיד על הדיאטה שלו, של סיגריות וקפה, גם בכיפור: "אני יש לי את החשבונות שלי עם אלוהים, לבד" , אמר לי. לטשתי בו מבט מלא חרדה וחיכיתי שהרעם יכה בו והוא ישתתק לעד, כמו שאמרו בשכונה שאלוהים עושה. אבל הוא לא היכה, ועל כל פנים – לא בדיוק באותו עיתוי. אותי לעומת זאת היכו יפה-יפה ברחבת החול של בתי הכנסת וגם אני החזרתי "עם הלשון" והעלבתי, מה שהיה לדעת סבתי גרוע פי כמה: "אפילו אם תלכי שמה לבית כנסת שלוש פעמים ביום לא יעזור, ואלוהים יקשור לך פעם את הלשון הארוכה הזאתי, תראי" איימה..       

 כי זה מה שהיו, בראש ובראשונה, בית הכנסת וההליכה לבית הכנסת:מין תחליף לתנועת נוער,  מקום מפגש ו"יחסים", וארוע של שוטטות בלתי פוסקת ומתישה מבית כנסת אחד לאחר.

הנדידה הזאת בין בתי הכנסת, הוכתבה בעיקר על ידי חברות ילדותי השונות –  האמיתיות ואלה שלעת מצוא – בעקבות  בתי הכנסת של אבותיהן.

עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי, שבו לא היתה לי שום חברה, היתה  המפלט מכל סחרחורת הבנות הזאת, של קנוניות, תככים, בריתות ובריתות שכנגד.

.למה הספרדי דווקא? לא כל כך  בגלל עניינים של "זהות," כמו האהבה הבלתי אמצעית לנוסח התפילה, לשירה שלא היו בה  הנימות האלה של יבבה, נהי ותלונה, שדכדכו אותי ועוררו עצבנות משונה.

טיפסתי לעזרת הנשים כמעט תמיד בשעות הבוקר המאוחרות, לקראת הצהריים: מרוקנת  מתלאות היחסים האנושיים, מרוטה ומזוהמת מהחול והאבנים,  ועם געגועים עזים למשהו שלא ידעתי בדיוק מהו ושהסתמן אולי בשירה ובתפילה, בבדידות שלפתע היתה גדולה ממני, בלתי אישית, ומשום כך היה אפשר לשאת אותה.

ריחות תוקפניים של או- דה- קולון, מי וורדים וניחוח של משהו שהזכיר אניס, עמדו שם, בעזרת הנשים האפלולית והדחוסה, נידפו ממחטות האף הלבנות שבהן ניגבו  את המצח, הסנטר והמרפקים, ואחר  כך תחבו את הממחטה אל מתחת לרצועת השעון. הנשים עקבו  אחר התפילה בהסח דעת, במין עירוב של חוסר רצינות ויראת כבוד כאחת,התלחשו על  בישולים, חתונות ואנטי חתונות, שאותן מנו והזכירו באותה אנחה מפוייסת שייחדו לחתונות. היתה  המיה בלתי פוסקת של מאור פנים הדדי, שלא עמד בניגוד לתפילת הגברים למטה, אלא להיפך, המשיך אותה.. לי האירו פנים במיוחד, שבאתי לבד. חייכו  במתיקות, הודפות זו את זו במרפקים ומעבירות את השדר הלחשני מתחילת שורת היושבות ועד סופה: "הילדה של מטלון, זאת."