בננות - בלוגים / / סוף סוף
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

סוף סוף

סוף-סוף ביקרה אצלי בחלום, אחרי שנים שלא. היה אולם ארוך, ריק. מין קסרקטין, ביתן כלשהו של מחנה כלשהו, אגף בבית-מחסה או בית-יתומות או בית-זקנים. זה היה ככל הנראה בית-זקנים. הוא השתרע על פני קילומטרים האולם, ארוך ודי צר, מיטות קבועות משני הצדדים ברווחים צרים ושווים בין מיטה למיטה. שתי שורות ארוכות של מיטות מפורזלות, סדינים מבהיקים בלובנם אבל בוהק איום, לא רענן. היא היתה במיטה האחרונה. בקצה האולם. ישבה על קצה המיטה לבושה בכתונת פעורה מאחור שסיפקו לה, כמו לפני ניתוח. רגליה, כשל ילדה, התנדנדו באוויר, לא הגיעו לרצפה. פניה היו צחות, שלמות, כאילו לא התחילו החיים, היו על הסף. דיברתי אליה: "באתי לקחת אותך לחג, בואי להיות איתנו בחג, תשבי איתנו."

היא פכרה בעדינות את אצבעותיה, הנידה לשלילה בצער מסוייג, ביורקרטי כמעט: "לא אבוא," אמרה.

נדהמתי: לראשונה היתה לחלוטין  באיזשהו "שם"שלא יכולתי להעלותו בדמיוני, דיברה מבעד לקיר או קרחון. "אבל למה לא תבואי?" ניסיתי להאחז בה.  היא חייכה במין ידענות לאה, בוויתור מראש, סימנה באצבעה לעבר קצה האולם, קרוב למיטה שישבה עליה. מבטי הלך בעקבות אצבעה: גבר חסר גיל עמד שם, דומה לאיור של חקלאי, פועל או איכר בספרי לימוד, לבוש בבגדי עבודה מהוהים אך לא מרופטים, אוחז בידו כלי עבודה כלשהו, מטאטא או מגרפה. אחד מהעובדים במקום כנראה, הרהרתי. "אני אוהבת אותו," אמרה בקול שטוח, מדוד, מבעד לאותו קרחון, בחיוך דקיק שלא הבנתי את פישרו: "הוא עני, חולה, בודד, לא מדבר, צעיר ממני. הוא אפס. לא יצא ממנו כלום אבל אני אהיה איתו. לא אבוא להיות עם הפאמיליה יותר, נגמר."

 

 

 


4 תגובות

  1. מאד מאד יפה.
    אני מניח שמדובר באמא המתה שרק לאחר שנים של מוות מקבלת את האומץ לעשות מה שהיא באמת רוצה.

    יש המון בחלום הזה.

    למשל: מה אנחנו יודעים באמת על העולם הפנימי של הורינו. את מי אהבו ,את מי נשאו בליבם.

    מעניין איזה חלום יחלמו ילדינו עלינו. איזו אמת תעלה בחלומותיהם עלינו. אמת שלא העזנו לספר עליה והם לא העזו לחשוב אותה.

  2. נהניתי לקרוא.
    אני קוראת כעת את "אור באוגוסט" של ויליאם פוקנר, מצאתי הד לסופר בטקסט הזה.

  3. סיפורי חלומות – זה השטח שלי. – אמנם הסוגה נפוצה. הגב' מטלון – האמנם כך חלמת, או רק העלית מלפניך…? מכל מקום – זו פנינה.

  4. חמוטל גרייף ירון

    רונית,

    אני אוהבת לקרוא את המקטעים הקצרים שאת מעלה, מנותקים מרוחב היריעה של הסיפור ומי שקורא רק אותם יכול לאמץ אותם אל ליבו ולתכניו. לפעמים להשאיר אותם כסגמנט בודד יפיפה מחובר להווית הניתוק של הסופר שסיים כבר את הכתיבה מקהל הקוראים, זה מה שקרה לי בקריאה הנוכחית.

    השפה המלוטשת שלך תורמת להנאתי.

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com