בננות - בלוגים / / התינוק הישן (4)
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

התינוק הישן (4)

התינוק הישן (4)

 

הילדה חשבה, שמעה ואמרה דברים באלכסון, בשעות הצמיגיות, מהצהריים עד הלילה, כשהיתה בתוך הצריף, מדמימה את נשימתה מפני הנשימה החיוורת, נשמעת בקושי, של הריקות המשונה, או מחוץ לצריף, כשהסתובבה והסתובבה, עוברת מקידמת הצריף לאחורי הצריף, מחפשת אולי בכל זאת נשאר איזה חלון לא סגור שתוכל לטפס דרכו פנימה.

המפתחות היו בפנים, מונחים על שולחן האוכל בהול, על מפת התחרה הלבנה שהאמא השרתה בתה, כמו שציוותה עליה קורין, כדי לצבוע אותה באוף ווייט, ויצא צבע תה. מבעד לסורגי החלון (סמי הרכיב סורגים אחרי שהיה פעם הגנב – לא לקח כלום, אבל הפך) הסתכלה עליהם, איך הם מונחים לצד הבובה הקירחת, כמעט נוגעים ברגל הגומי העקומה שלה, קרובים כל כך, חצי מטר ממנה, ולא בהשג יד.  דקות ארוכות עמדה שם, רגליה שקועות בערוגת הפרחים של האמא עם השתילים החדשים, פניה תחובות ברווח שבין סורגי החלון, מהופנטת למפתחות ולשאננות המפתחות שהיתה ברגע ההוא השאננות של הצריף, נבצרותו ואדנותו הלא מושגת, כאילו הוא היה זה שהקיא אותה מתוכו, שגירש אותה החוצה, שדחה – לא היא אותו, כשנמלטה קודם מפניו החוצה. ודווקא משום שהמפתחות היו קרובים כל כך (כששילשלה את זרועה פנימה, הגיעה עד קצה השולחן)  היה בקירבה הזו, ובאינטימיות שנגזרה ממנה, אפילו מימד של עלבון, איך עשו לה את הדבר הזה, להכי קרובה.

מבעד לחלון, מבחוץ, נראה ההול אותו דבר, ציית לכל הפרטים ופרטי-הפרטים שהכירה, ויחד עם זה –  מעט אחר, כאילו הוטה מעט הצידה, כאילו נותר אותו דבר, אבל עם מסיכה שקופה על פניו. מוזר היה העיקול של רגלי שולחן האוכל שרק עכשיו, מהזווית שממנה הביטה בהם, הבחינה בכדור הזה באמצעם,  ופתח הדלת הצר שהוליך מההול לחדר הקטן מולה נראה רמזני, מבטיח, כאילו הסתיר מאחוריו הרבה חדרים, אינספור מסדרונות מבואות וחדרים שיצאו זה מתוך זה. כשהיטתה את צווארה שמאלה מקצה החלון, ראתה את שולי התמונה במסדרון של השרותים, את קצה השמלה הלבנה של האשה העצובה העומדת בתמונה, משמאל לזו שישבה עם המבט היוקד הנלטש לפנים שהילדה ניחשה אותה עכשיו,  היטתה עוד את צווארה מקצה החלון במאמץ לראות עוד מהתמונה שנסוגה לעבר החושך של המסדרון והסתיימותו של שדה הראיה, מקנאה פתאום באנשים על המרפסת שבתמונה – הגבר המשופם, והאשה העצובה העומדת, והצעירה עם עיני המכשפה –   שהם נשארו בצריף, תמיד ישארו, בעודה יוצאת ונכנסת, בעוד כולם נכנסים ויוצאים מהצריף, הם בתמונה ישארו, יהיו תמיד השייכים האמיתיים לצריף, העדים התמידיים של הצריף האמיתי, הצריף המתרחש בשעה שכולם אינם.

 דלי הספונג'ה שעליו עמדה שקע קצת בתוך הערוגה  ובמסגריה של סמי התחדשו הקולות אחרי ששעה ארוכה היה שקט. היא הלכה למסגריה, מצאה שם את הפועל של סמי, בנימין, ביקשה ממנו שיפרוץ את הדלת, כמו בפעם שעברה. הוא לא הסכים, בנימין: "הרגה אותי האמא שבוע שעבר  שהרסתי לה את הדלת, אבל לא הרסתי, בואי אני אראה לך שהרכבתי את המנעול אוריגינל," טען. הם הלכו שניהם לדלת הכניסה ובנימין הראה לה  איך הרכיב את המנעול. "כלום לא רואים, את רואה משהו?" שאל בשמחת ניצחון. הילדה הנידה לשלילה בנימוס והתייאשה: "אבל איך אני אכנס?" שאלה.

הוא הלך למסגריה, הביא משם חוט ברזל ארוך, מעוקל בקצהו כמו חכה, ושניהם עמדו שוב בערוגת הפרחים כשהשחיל את החוט דרך סורגי החלון, לעבר המפתחות על השולחן. החוט שוטט על השולחן כמו מקל הליכה של עיוור, ימינה ושמאלה, מחפש. "מה אני רואה שם," המהם בנימין לעצמו, מוליך את החוט  במעגלים על מפת השולחן כאילו ניסה לצייר משהו, לא ללכוד: "מה אני רואה שם. מישהו שכח איזה תינוק על השולחן, זה מה שאני רואה. השאיר את התינוק יושן והלך."  "איזה תינוק?" נדרכה הילדה, בחנה באסירות תודה עצומה את צדודיתו של בנימין, טיפסה על הדלי והביטה עוד יותר לעבר השולחן. "זה, זה," היכה בנימין בחוט הברזל בבובה העירומה שנחה שם, סמוך למפתחות: "איך עוזבים ככה תינוק שיושן?"  עיניה של הילדה מלאו, היא לפתה באצבעותיה את סורגי החלון: "אבל אני לא עזבתי אותו בכוונה, בחיים לא הייתי עוזבת אותו, אני רק.."   "אני רק, אני רק," חזר בנימין בלעג אחר דבריה: "שמענו אותך, עכשיו הוא ימות מזה שאין מישהו שיתן לו אוכל, ימות מרעב ומזה שהוא לא מכוסה," הגיע עם חוט הברזל למפתחות, כמעט הצליח להשחיל אותו בטבעת הברזל של המפתחות, אבל לא. הילדה הרגישה שלחייה מחווירות: "הוא לא ימות, הוא לא יכול למות," אמרה. "הוא ימות, הוא ימות," התעקש בנימין, מצליח סוף סוף לתפוס את הטבעת בקצה החוט: "בגללך הוא ימות."

היא עזבה את סורגי החלון, התישבה על ברכיה בתוך הערוגה, מחפה על פניה בכפות ידיה: "זה לא בגללי שהוא ימות," התיפחה.

"די, די," נבהל בנימין, כרע לצידה: "זה הכל סתם, לא באמת. חשבת שזה באמת?" היא פישקה את אצבעותיה, הביטה מבעדן בענפים הרחבים של עץ המנגו, בעלים הרחבים שהתפשטו לצדדים: מרירות התפשטה בה, טינה נוראה,  לא על השקר – על השקר אודות השקר, קריסת השותפות שהיתה בינה לבין בנימין על השקר הטוב, לא הרע של עכשיו, זה על אודות התינוק הישן . "זה באמת," אמרה בקור: "התינוק באמת."    


© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com