בננות - בלוגים / / התינוק הישן (3)
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

התינוק הישן (3)

הילדה לא היתה אהבלה, אבל  חשבה, שמעה ואמרה לפעמים דברים באלכסון. אחותה הגדולה של רחל אמסלם, יפה, אמרה לה שהיא עושה את עצמה אהבלה בזה שהיא מאמינה לכל אחד. "איזה כל אחד?" שאלה הילדה: "תגידי איזה כל אחד." הן ישבו בתחנת האוטובוס שתיהן, חיכו לאוטובוס הבא, אולי האמא של הילדה תרד ממנו, תביא את הוופלות שנשארו מהמסיבה  בבית התלמיד, שהילדה הבטיחה לתת ליפה. על יפה, אבל, אמרו שהיא קצת אהבלה: היתה בת חמש עשרה ושיחקה בבובות עם הקטנות, עם הילדה ועם רחל והבנות בשכונה. רגליהן התנודדו באוויר כשישבו על הספסל, כתף אל כתף: הכלבים חפרו שוחה עמוקה מתחת לספסל, כך שאפשר היה או לדלג מעליה או למעוד לתוכה. יפה לא עשתה, לא את זה ולא את זה. כשרצו לקום, דילגה הילדה ראשונה מעל לשוחה ויפה אמרה: "תביאי לי יד." הילדה נתנה לה יד ויפה אספה  את חצאיתה הארוכה, שלא תפריע, עצמה את עיניה ושלחה צעד רחב לפנים, מטילה את כל כובד גופה על הילדה וכמעט מפילה אותה. היה לה גוף גדול, לבשה את הבגדים של אמא שלה: חצאיות עד מתחת לברך, חולצות רכוסות עד הצוואר עם שרוול שגלש מעבר למרפק, גרבי ניילון עבים, חומים, "הכל סגור, סגור," אמרה עליה האמא של הילדה, מביאה את ידה לצווארה במחווה של מחנק. בשערה הכהה, המקורזל של יפה, מחוספס כמו צמר פלדה, היו נעוצות עשרות סיכות ראש, להשתיק את התלתלים, שלא יקפצו.  מערב שבת עד צאת השבת הלכה עם אבו-עגילה, החליקה טוב-טוב את השיער לצד אחד ואחר-כך לצד שני, ראשה מהודק במטפחת, מזייפת את זמירות השבת בקולה המשתנק, החלוד, שעה ארוכה-ארוכה, לבדה בחצי חדר החשוך עם נרות השבת, עד שעלתה השאגה הנואשת של דוד אחיה: "די, יא ראבאק, די! ניסרת לי את השכל עם השירים שלך," ושקט השתרר, רבץ על החצי צריף של אמסלם ומחץ אותו, השקיע אותו כאילו עוד יותר בתוך שורת החביות, הגרוטאות, האופניים הישנים והבלוקים מהתוספת שרצו לבנות למטבח ונתקעו, שכיתרו אותו סביב-סביב.

הן צעדו בשדה הקוצים, בשביל הקיצור לצריף של הילדה, שעבר דרך בריכת המים בקצה הגבעה. החשיכה היתה שטוחה, מלאת רחשים, אורות חלשים עלו מצריפים רחוקים, כמעט בקצה האופק, כמו מאוניות גוססות, על סף טביעה. יפה אמרה לילדה שאדוני יעניש אותה על זה שהיא משקרת, על זה שאמרה שתביא לה את הוופלות ובסוף לא הביאה. "אבל לא שיקרתי," מחתה הילדה: "לא שיקרתי, לא שיקרתי," חזרה ואמרה, נרעדת קצת מצליל הקרקוש המתכתי השקרני של קולה היא, אבל לא השקר שעליו אמרה יפה, שקר אחר, גדול לאין שיעור ממנו, סתום ומבוצר כמו סוד, אבל סוד שהוא השקר, לא אמת, אמת שהיא סוד של שקר. לפניהן זרחה בריכת המים: חתול התהלך על המעקה העליון השטוח של הבריכה, הלך כמו עיוור, מתנודד מצד לצד, אבל לא החליק. "אז את לא מסכימה לשחק באמא ותינוק?" שאלה הילדה, הרימה מקל ארוך מהאדמה והחלה להכות בכוח בקוצים הגבוהים משני צידי השביל, לימין ולשמאל. "רגע," אמרה יפה, הלכה לצד השביל, בקרחת בין הקוצים, הפשילה את תחתוניה, כרעה והשתינה. הילדה הביטה בזרם החזק שעשה את דרכו לשביל, נקווה בשלולית. "אין לך פיפי?" שאלה יפה. הילדה הנידה לשלילה, התאפקה. "אף פעם אין לך את פיפי," אמרה יפה, אספה את גרבוני הניילון משוקיה ומתחה אותם למעלה.

פניה הרחבות, חסרות ארשת, נמוגות ברחבות המטושטשת של עצמן, נרכנו אל הילדה: "מי בבית שלכם עכשיו?" דרשה לדעת. "אף אחד," אמרה הילדה. רגע עמדו קרוב לבריכת המים והסתכלו בחורים הגדולים שקרעו את קיר האבן העגול, כאילו ניפצו אותו בפטישים כבדים. הילדה הסיעה את עיניה מחורי החושך, הביטה ביפה שהסבה גם היא את פניה, לא לראות את סימני הנעליים שהשאיר האיש הלבן כשצעד על קיר הבריכה: החורים היו סימני הצעדים. "אני מתה מרעב" אמרה יפה. הן ירדו במורד הגבעה,  לעבר הצללית המחודדת של הברוש שצופתה פתאום באיזה דוק זר, לא שייך, של מקום אחר ולא שייך, שחלפה בתוך הילדה, נהייתה  ההרהור הטורדני  הזה של ה"אולי": אולי לא כאן. אבל בקול רם אמרה: "אולי סמי בבית."  

"יושן?" שאלה יפה. "יושן," השיבה הילדה.

הצריף של האמא עמד בבדידותו בתוך הגינה, ליד הברוש ולפני שורת הארנים הצעירים מאחור: מהצהריים, מאז שחזרה הילדה והאמא הלכה, היה לבד, לא שיחק אפילו עם עצמו. האמא השאירה לילדה אוכל על הגז, קציצות עם אורז, שעועית עם אורז, או כבד עם אורז, כיסתה את הסיר במגבת, אבל הילדה אכלה שתי פרוסות עם ממרח שוקולד, שכחה את הסכין המרוחה בשוקולד על השיש, ליד סמרטוט הניגוב שהתייבש ונקרש ממי הסבון שהיה ספוג בהם, נהיה קשה, עם בליטות, קימורים וזיזים מוזרים, כמו גביש או סלע. הילדה ישבה על השרפרף במטבח, לעסה את הפרוסה והסתכלה בו, בזבובונים הקטנים שהתעופפו מעליו, נצמדו.

זה היה הזמן הריק של הצריף, שעות ארוכות שנפרמו ונהיו לא-זמן, עד הלילה שבה הופרה הריקות פעמיים, בזו אחר זו, קודם כשסמי חזר, ואחר כך כשחזרה האמא. כשהסתכלה הילדה בחפצים וברהיטים שנחו בתוך המצוחצחות של החדרים, מצוחצחים בעצמם, נדמה היה כאילו השיבו איזה אוויר, נשפו אותו החוצה, לחללים השקטים שהריקות עשתה אותם זכוכיתיים, מלאים באד שהותירה בהם נשיפת החפצים. הוא היה שלה, כביכול, הצריף עכשיו, כביכול עמד כולו לרשותה, בלי שמישהו יגיד  מה-מי-מו, אבל כשעברה מחמטבח לסלון ואחר כך לחדר הקטן ולחדר השינה של האמא, היתה האורחת, הפריעה לריקות ולהתנהלות הריקות, לפעפוע והפכפוך המלא כל כך שלה בין החדרים, למליאות הזו של הריקות שנהייתה נוכחות של משהו שלא ידעה מהו, ושלאט, ככל שחלף הזמן,  הפך להיות ממסוייג למבעית.  היא נכנסה לחדרים בגבה אליהם, הלכה לאחור, שמה שיש שם, לא יפגוש אותה מיד,  ינעץ את העדר העינים הזה בפניה. בחוץ, מחוץ לצריף המוגף, היו הקולות הרגילים של היום שסימנו את השעות, כוננו את אחיזת העינים של הכל בסדר: המסגריה, הקריאות של הנונה אחת לאיזה זמן ממישורת הבטון שלה, הטרקטור שחפר משהו בשדה הקוצים. זה היה אז, אחר הצהריים או לפנות ערב, שטרקה את הדלת אחריה, רצה לחצי צריף של רחל אמסלם, לחכות לה.  יפה היתה, לא רחל, פיצחה במרפסת תרמילים דקים של לוביה ופיזמה לעצמה משהו בשקט. הילדה התישבה לצידה, עד שתגמור,  אספה את התרמילים הריקים שנשמטו לרצפה. בעודה מפצחת, מפזמת בשקט, מפסיקה, ושוב מחדשת את הפיזום, אמרה לילדה שהבעיה שלה זה שיש לה שתים עשרה פרצופים. "כולם אומרים שיש לך שתים עשרה פרצופים, בגלל זה אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך," אמרה. הילדה שתקה, תקעה את עיניה בשיירת נמלים שעשתה את דרכה לעבר הקן, בפינת המרפסת, מוחה את עיניה בשרוולה. "את לא צריכה לבכות בגלל זה," אמרה יפה: "יש לכם דווקא בית יפה."   

היא חזרה ואמרה "הבית שלכם דווקא יפה" כשהגיעו שתיהן לצריף, עמדו במרפסת החשוכה, מציצות מבעד לחלון המטבח פנימה, מהחשיכה לחשיכה: הילדה שוב שכחה את המפתחות בפנים, על השולחן בהול. יפה חיכתה סמוך לדלת הכניסה עד שהילדה רצה לחלון הסלון, מאחורי הצריף, טיפסה פנימה ופתחה לה. ביחד עברו מחדר לחדר והדליקו אור, את כל האורות, גם של המנורות העומדות בסלון ובהול. יפה הסתכלה במטבח, מה יש בסירים, שלתה קציצה אחת ברוטב מהסיר ואכלה. אחר כך הביטה במדפים עם כלי הנחושת, פסלוני הזכוכית ובית העץ המנגן, והציצה בארונות המטבח ובארון הבגדים בחדר השינה של האמא. הילדה ערכה את שלוש הבובות הקירחות על השולחן בהול, זו לצד זו: היא גזזה את שערותיהן. "מי שלא תתנהג טוב היום תשב עד הצהריים בפינת המחשבה ולא תקבל פרוסה," אמרה יפה לא בקול שלה, בקול הצורמני והמוגבה של הגננת בגן הילדים שבו עזרה לפעמים לעוזרת הגננת. "אבל אני התינוק," התנתה הילדה. "בסדר," התרצתה יפה, התישבה על הספה בהול, השכיבה את הבובות לצידה על הכר והילדה התכרבלה בחיקה, התעטפה בשמיכה של הבובות ומצצה אצבע. היא עצמה את עיניה, קירבה את שפתיה לשדה של יפה: "התינוק רוצה חלב," אמרה. כשפקחה מעט את עינה השמאלית, הציצה, ראתה את פניה הרחבים של יפה לטושים ניכחה מפיקים את אותו טוב קהה, אותה שביעות רצון מנומנמת. היא הניחה את כף ידה על מיצחה של הילדה: "לתינוק יש חום, בעד זה הוא לא יושן," אמרה, המשיכה והוליכה את כף ידה על פניה של הילדה, ממששת את לחייה ואת סנטרה: "התינוק חמוד. אם הוא לא יחלל יותר שבת אז יפסיקו להגיד עליו שיש לו שתים עשרה פרצופים," עצמה יפה את עיניה, ראשה מתנודד מצד לצד, פיה נפער לרווחה וידה מחליקה אל שיפולי גופה של הילדה, צלעותיה ואחר כך ביטנה, משתחלת אל מתחת לגומי של מכנסיה, לתחתונים ומתחת לתחתונים, שם מיששו אצבעותיה ולשו את שפתי הערווה החלקות של הילדה, ננעצות פנימה. הילדה פקחה את עיניה, הביטה בה בדריכות: "התינוק יושן," אמרה.

היא הפסיקה בבת אחת, שלפה את אצבעותיה מתחתוניה של הילדה: "אחר כך נשחק עוד פעם, תביאי עכשיו מה שהבאת בפעם שעברה ונלך," אמרה. הילדה  הלכה לחדר שהיה החדר שלה, הביאה את קופת החיסכון של "דן חסכן" מהמדף. עם סכין המטבח, כשחריץ הקופה מוטה כלפי מטה, התחילה להוציא מטבעות, גרפה אותן החוצה עם הסכין. יפה טמנה את המטבעות בכיסה. הן יצאו מהצריף, השאירו את האורות דולקים מאחוריהן. במכולת של יוסף, מימין לתחנת האוטובוס, קנתה יפה שקית מלאה בעגבניות חמוצות, שילמה במטבעות שהיו בכיסה. הן ישבו על הספסל, בתחנת האוטובוס, חיכו: יפה מצצה את העגבניות אחת אחת ואחר כך נגסה בהן, מביטה בכל פעם בטביעת שיניה על העגבניה. היא הציעה לילדה אחת אבל הילדה לא רצתה, מחתה בחושך את כפות ידיה על מכנסיה כאילו היו טבולות בעסיס החמצמץ חריף של העגבניות. האמא ירדה מהאוטובוס אבל לא הביאה וופלות, נשאה שתי שקיות מלאות בספרים מספריית ההשאלה הצבורית של רמלה. יפה סחבה בשבילה את השקיות עד דרך העפר המתפתלת לצריף, שמטה אותן על האדמה וטסה  לבית שלה כשאמרה האמא: "מה זה כל האורות האלה, בשביל מי כל האורות דלוקים, בשביל המתים?"


מתוך " קול צעדינו"

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com