יותר טוב

היא היתה "אימי," מילה שיש לה טעם לוואי זר, חיצוני, כיוון שבפנים, ביננו לבין עצמינו ולפעמים גם בפניה, קראנו לה "האמא": האמא באה, האמא הלכה, האמא אמרה, איפה האמא.  גם מוריס, בעיקר מוריס (אבי – עוד מילה עם טעם זר) קרא לה "האמא" אבל אז אמר: "אתם יודעים איך האמא."

ידענו איך האמא. ידיעתינו אותה, שהיתה עשויה מאינספור נסיגות פנימיות, אינספור הבנות והסכמות שבשתיקה, מהאריג המחליף צבעים הזה של אימה ואהבה, ריתקה אותנו אליה. היינו מרותקים אליה, כל אחד על פי דרכו, כל חיינו, מצפים לה, אבל יותר נכון: מצפים להתחלפותה. ההתחלפות הזו שלה, המנעד שהתהפך על פיו בן רגע, הגדירו אותנו ושבו והגדירו.

 ראיתי בדמיוני לא פעם את החוטים האלה שהדביקו אותנו אליה, גמישים ועמידים כאחת: אלו היו חוטים שנמשכים מהמסטיק, שככל שמושכים הם נעשים דקיקים יותר, כמעט לא נראים אבל עדיין לא ניתקים מהגוש. הדביקות הזו, הגוש הענק שנתקע בחלל הפה, ענק, ממלא אותו כך שאי אפשר להזיז את הלסת, גודש את הפה עד כדי מחנק, נדחק לגרון – קשור לדימוי של מחלה. למה שהיה כשהייתי חולה.

הייתי חולה מאד במחלה כלשהי בגיל ארבע או חמש. חום גבוה מאד שלא ירד ימים, דמדומים של חום גבוה. שכבתי במיטתה, בחדרה, בחדר שינה. רק חדרה כונה בצריף בחגיגיות מסויימת "חדר שינה." היא הרשתה לי לשכב במיטה הזוגית שלה ששנים, מאז ומעולם בעצם, לא היה בה שום בן זוג. בזמן הזה היתה בעבודה, בעבודות: מהבוקר המוקדם עד הצהריים ניקתה בבית בסביון ומשעות אחר הצהריים המוקדמות עד חצות כמעט, בבית הנוער בפתח תקווה, שם שמשה שנים כ"אם בית". בצהריים חזרה לשעה, "לשים קצת את הראש," עפעפה מול שני עמודים של סימנון בצרפתית, החליפה את הכפכפים של הבוקר בנעליים עם השרוכים של אחר הצהריים, חטפה משהו "בעמידה."

 הימים היו סגולים, בלי יום ובלי לילה, כאילו הושרו בגיגית צבע, וזמן המחלה העמוק היה זמן הילדות: בלי עבר ועתיד ועם ערות מוחלטת לאינסוף, מתוך תרדמת נפש כבדה, אינסוף שלא היה אלא תחושת מחנק מתמדת. קירות חדר השינה היו צבועים סגול לבנדר, רך, מעט דהוי: זו היתה התקופה הסגולה שלה. שעות, ימים שלמים שכבתי במיטתה על ערימת כרים שסידרה נונה אסתר למראשותיי, כדי להקל על הנשימה. ממולי היו דלתות ארון הבגדים המצופות בפורמייקה לבנה, החזירו אור חיוור שבא ממנורות הצד של המיטה. לימיני, מימין למיטה, היה החלון שפנה החוצה, לחצר האחורית. נונה הגיפה את התריסים והיא פתחה בחמת זעם בכל פעם ש"קפצה" לראות מה נשמע.  כל היום – אחת סוגרת, אחת פותחת במחאה.

 הייתי בקרקעית האוקיאנוס, על אדמת הבדידות המוחלטת: כובדם של המים מעל רבץ על חזי בזמן ששכבתי שם בפישוט אברים, לא מעיזה לזוז, להסתובב. דברים טיפסו בגרוני, כבדים, צמיגיים, ונדחקו פנימה שוב. הגרוע מכל היה החלון מימין, זה שפונה לחושך, לחצר האחורית. מזווית העין ראיתי אותם: פנים ענקיות, שטוחות, לבנות, חסרות אברים, יריעת בצק לבנבנה ורכה שנצמדה לזגוגית החלון, לטשה בי עינים בלי עינים, נהייתה לרגעים כר ענק, שטוח, לבן, שהונח על פניי, חנק אותי למוות. למעלה, מעל פני המים, הגיעו קולות, הדים רחוקים של קולות, מריבה כבושה בין האמא לנונה: היא טענה "אל בנת,"  ונונה השיבה לה בתחנונים "אל בִּנְת," הילדה.

הפנים השטוחות, הלבנות, שעכשיו נהיו יריעת פלסטיק נצמדת, התהדקו לפניי. ניסיתי להזיז את לחיי אבל לא הצלחתי. אחת לאיזה זמן הונחה יד על מיצחי, לא פנים היד, גב כף היד: זו היתה ידה. חשתי את החיספוס והרתיעה של היד על מיצחי, את מנוסתה משם. הרף הרגע הזה של גב כף ידה על מיצחי, נזהרת לא להחליק לעבר הלחי, היה הרף הרגע המבוהל, מלא חרדת מוות, של ה"יותר טוב?" ושוב, מהפתח, כשנמלטה שוב לעבודה: "יותר טוב?"