חולות

היינו שלושה בצריף : אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי הסטורי לחלוטין לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פרורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא למשל זכרה את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

לפעמים היתה אומרת "כשבאנו," משמיטה את ההמשך. "כשבאנו" וזהו. על תאריכים לא היה מה לדבר: שנת וחודש הולדתה היו לוטים בערפל כיוון שאביה, עוד במצרים, התרשל הרישום הילדים, נהג ללכת ל"משרדים" חודשים ולפעמים שנים אחרי שנולדו, בודה תאריכים, אזרחויות, ערי הולדת. עליה כתוב שנולדה בליבורנו, איטליה. היא לא. היה לה, אבל, סנטימנט לליבורנו בתור עיר הולדתו המשוערת של אביה. כשרצתה לעשות רושם הטעימה: "אנחנו מליבורנו המוצא שלנו." אפשר היה לחשוב שניסתה להסוות את מוצאה המזרחי-לבנטיני, אבל שטויות: מה שלפי דעתה עשה רושם הוא לא המזרחי או האירופי, אלא "המוצא שלנו". זה שיש לנו בכלל מוצא, שושלתיות, "בסיס". הבסיס העסיק אותה מאד. היתה אומרת:

"הוא, יש לו בסיס טוב."

או

"כשהבסיס רקוב הכל אחר-כך רקוב" (הנמען המופשט היה לרוב מוריס)

או

"אל תנקי לי מלמעלה, מתחילים מהבסיס."

או

"איך רצית שנצא? לא היה לנו מה שקוראים בסיס."

 "הבסיס" הפעים אותה לא רק בתור משל קיומי, אלא בעיקר כמציאות מוחשת: קונקרטית עד לשד עצמותיה, שטמה את העמום, המעורפל ובעיקר המפותל, כמו את המוות השחור . כך התעכבה שעות (שעות? מספיק זמן) סמוך למכתשים ענקיים של אתרי בניה, נרגשת ולוטשת עינים כמו ילדה במערבלי הבטון שעשו את דרכם אט-אט למטה, במורד תילי העפר, לצקת את היסודות, במנופים הגדולים שבראשם תא זכוכית קטן מתנדנד ובתוכו איש קטן מתנדנד, במשאיות החול והחצץ הגדולות שחסמו את התנועה, מרותקת לווילונות החול הצהוב, זך-זך, שהזרימה המשאית אל תוך המכתש ושלא כמו החולות ההם, של "השיכון," היה מרוחק, מנומס, יפה תואר, והחשוב מכל – ידע את המקום שלו. החולות ההם, של השיכון, לא ידעו את המקום שלהם, עמדו לשטן בדרכה בכל דרך ובכל מובן. בלתי ניתנים להדברה, גברו החולות על כל הניסיונות לכסות עליהם, להעלים, לשנות את טיבעם ולביית אותם, ממש כמו שיכבת הצבע הנחושה הראשונה בציור שמן שמתעקשת לבצבץ מתחת לכל השכבות האחרות שנמרחו עליה,  לזכור ולהזכיר, מנכיחה בתוקף את העבר, "הבסיס."

 ולצריף לא היה בסיס, לא באמת. הניחו אותו פשוט, על החולות. מתישהו בראשית שנות החמישים הגיעו משאיות ופרקו על החולות של מעברת העולים צריפים שוודיים של "עמידר" באורח מקרי: "איפה שהתעייפו, עמדו ושמו איזה צריף," אמרה.

החולות היו דומים והצריפים דומים. בלילות הארוכים השוממים תעו אנשים בין החולות, התדפקו על דלתות זרות, חיפשו את הצריף שלהם. עד שלוש לפנות בוקר לפעמים תעו אנשים ותעו לאורו הסהרורי של הירח. עד שבא מוריס ( הוא שהה אז איזה חצי שעה בבית) והגה רעיון: כל הגברים, ראשי המשפחות,  יעמידו תורן בראש הצריף שעליו יתנוססו הקומביניזון או כתונת הלילה של נשותיהם וכך לא יטעו ויתבלבלו. וכך היה,  "ככה באמת באמת היה," הבטיחה האמא, פניה לובשות ארשת של כובד ראש וחומרה שהלמה מחשבה אחרת לגמרי וספור אחר לגמרי, שתעו בתודעתה כמדומה והגיעו לשכונה לא להם, לדלת לא שלהם, כמו בספור ההוא על האנשים ההם עם הקומביניזונים בחולות, שמכל הסיפורים שסיפר מוריס ושהיה מוריס, בחרה דווקא בו לשלה. 

מתוך "קול צעדינו"