רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

תה עם חלב

 

תה עם חלב היא שותה כשאי אפשר לשתות כלום, כשהיא לא יכולה לשתות כלום. תה עם חלב הוא ציון של ריקנות שבירכתיה יש געגועים לנחמה, איזו ינקות שהיא מסרבת לה בדרך כלל אבל עכשיו היא נענית: משהו חם, מתוק מאד, העכרוריות הלבנבנה של החלב בתה שמזכירה דיסה דלילה, הצבע לא- צבע של המשקה הזה שאין בו שום דבר תקיף. זהו, תה עם חלב היא שותה כשהיא מסרבת לדבר התקיף, לא "מסרבת", נמוגה מולו.

תה עם חלב הוא רגע נדיר של הסכמה. ההסכמה שלה עם הרופפות, הרוך, האמא. הכי היא אמא כשהיא עם התה עם חלב, טובלת בו פרוסת לחם מאתמול, בלי כלום, שולה באצבעותיה את הנתחים הרכים והספוגים של הלחם שהתמוססו בפנים. תה עם חלב נותן לה הרגשה של המידה הנכונה, הראויה, של מה שיש לה ובעיקר – מה שאין. הצניעות הסגפנית הזאת שהיא מוקירה בסופו של דבר כסגנון, לא כמהות, לא באמת כמהות (אני צריכה להסביר את זה אבל לא עכשיו).

 עכשיו קוראת לי השעוונית שמכסה את  שולחן המטבח עם רגלי האלומיניום, השולחן הרבוע עם השעוונית החדשה . ההטבעה של הספל על השעוונית, עיגול רטוב שהיא ממהרת לנגב, לא קמה ממקומה אפילו, רק שולחת יד לעבר הכיור, לוקחת את הסמרטוט ומנגבת. השעוונית מהפלסטיק, המאויירת: ריבועים סימטריים, פרחים סימטריים, קווים סימטריים. היא שונאת את הפלסטיק הזה אבל מסכינה איתו בגלל הפרקטיות. זו דרמה פנימית גדולה אצלה, המאבק בין האסתטי לפרקטי. היא מיישבת אותה  אבל רק לזמן מה, כשהיא מחליפה את השעווניות האלה של שולחן המטבח. כל שבועיים אחת חדשה, ממורקת.

 אנחנו יושבות על השרפרפים עם רגלי האלומיניום שהיא קוראת להם טבורטים ("תכניסי את הטבורט למקום שלו כשאת קמה") בלי כלום, בלי להגיד כלום, רק הנועם המסוייג הזה של דחית שעת השינה, של הללכת לישון. אין לה כוח ללכת לישון, לעשות את הפעולות הנחוצות שמטרימות את השינה ולא משום שיש לה עצלות של עייפות, לא, פשוט משום שקשה לה להפסיק, להכריז על ההפסקה הגדולה שהיא השינה. היא ישנה מעט וחטוף, "מהר, מהר,"  דוחה את השינה עוד ועוד פשוט משום שהיא פוחדת ממנה.

זה מה שעומד באוויר ביננו במטבח, ישובות על הטבורטים, מול השעוונית הממורקת שבתוכה משתקפות פנינו, כמעט מופשטות, נטולות תווים. זה מה שעומד באוויר ביננו בשעת הלילה בסופו של היום: הפחד שלה.

אני רואה אותה על הטבורט, בשעת לילה מאוחרת שנדמית כאילו היא עומדת מעבר לגבולו של הזמן, ממרחק שנות החיים ושנות המוות אני רואה את ישיבתה שם, במטבח של הצריף,  יושבת על הטבורט, כנועה לגמרי בתוך הכניעה המלכתחילית הזו של סוף יום עבודה, כניעות בתוך כניעות. ישבנה הרחב על השרפרף, עוד נתון בחצאית שהרוכסן שלה התקלקל, גולש אל מעבר למושב העגול והקטן של השרפרף, ביטנה גולשת על יריכיה,  שדיה על הבטן הגולשת, כפופה לגמרי, שפופה הייתי אומרת, סנטרה השמנמן והקצר טמון בחזה, סנטרה טמון בצווארה, זרועותיה פשוט מונחות בחיקה, חסרות תשוקה או רצון, נוגעות בברכיים הגלויות מתחת לחצאית. אני לא זוכרת את עונת השנה, קיץ או חורף או סתיו, אבל היא רכונה, שפופה, כאילו רוצה להתחמם מאיזה תנור למרגלותיה. תווי פניה ניטלים ממנה, נטמעים בתוך השפיפות הזאת, הכיווץ של הגוף, הרכינה למטה. זו תמונה של אבלות. היא המקוננת.

שקט במטבח עם החלון המסורג, הצבוע ירוק. אחד מחתולי החצר משרבב את ראשו מבעד לסורגים, מביט. מעברו השני של המטבח,  בהול, מתקתק שעון הקיר המזעזע את התיקתוק המעצבן שלו. היא קנתה אותו  בזמנו בשנים עשר תשלומים מאיזה רוכל  שעבר בשכונה ( לימים התברר ששילמה עליו  פי ארבע משוויו האמיתי). פעם, באמצע הלילה, כשהביא לה את הקריזה, חיבלה במנגנון שלו, השביתה את פעולתו. בבוקר ראינו את התיבה המחובלת, הפצועה, עוד תלויה על הקיר בהול. "סתמתי אותו," הודיעה ביובשנות מעושה, זיק עארסי בעינים: "השתקתי אותו סוף- סוף."

 

 


מתוך "קול צעדינו"

5 תגובות

  1. יוסף עוזר

    מה אפשר לומר? אולי אדבר על הזעם המוזר כלפי תקתוקו של שעון הקיר.
    אני חושב שהכעס הזה על תקתוק השעון מבטא משהו אודות עצמנו – שאכלנו על שעווניות גביעי אשל של תנובה וחשנו שאנחנו בונים משהו נגד זמן מסויים מאוד: הזמן היהודי הישן, ו"פנינו אל השמש העולה, פנינו שוב פונות מזרחה"… כלשון השיר,
    ובסיפור:כאילו היא עומדת מעבר לגבולו של הזמן, ממרחק שנות החיים ושנות המוות אני רואה את ישיבתה שם, במטבח של הצריף, יושבת על הטבורט, כנועה לגמרי בתוך הכניעה .
    אבל הכעס הוא גם על הזמן כמימד קיומי שמצעיד את כל המציאות אל הקץ.

    זהוא סיפור גרעיני ובו קליפות אטומיות על עצמנו. על שאנו מזקינים, על הזמן היהודי שיאלץ אותנו להתבונן מחדש בשלושת המחוגים מחוג השעות: אברהם. מחוג הדקות: יצחק. ומחוג השניות התזזיתי: יעקב.

    היום יש שעונים בלי מחוגים בכלל.
    כמו אלוהים, שמחוגיו מופשטים, מופשטים, מופשטים, מופשטים…

  2. כובש מאוד הסיפור. עשית פלאים מהסיפור על האם השותה תה.

  3. מזל טוב, רונית!
    מה נאמר – איך אפשר שלא להתאהב בה? והמילה הזו – טבורט. למות, פשוט למות.
    נשיקות, יוסי.

  4. יפה ועדין.

    • מקסים, הדקויות הצלילה הזאת למעמקי הזכרון ,ההתחברות לפרטי למיוחד שמזכירה לנו קת את ילדותנו מי לא זוכר סצנות דומות מילדותו, אבל את רונית היקרה היטבת לצייר זאת במכחולך המיוחד והרגיש

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com