בננות - בלוגים / / על כתיבה
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

על כתיבה

 

 

 

 

רונית מטלון 

 

 

 

 

 שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה

 

1.      התחלתי לכתוב "ברצינות" בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם. אבל חשוב מזה: לכתוב ברצינות משמעו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.   

2.      הסיפור הראשון שכתבתי ברצינות כנראה לא היה ראוי למאכל בני אדם מהרבה סיבות שונות ומשונות אבל מעשה הכתיבה עצמו העניק לי לראשונה, את תחושת האושר ההיא שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזו? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים, אבל נדמה לי שהאושר ההוא, של הכתיבה, כרוך באיזו תחושת מליאות של קיומך בעולם. בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה בעצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר: לא אדם ולא דבר.  בתחושה שהכל בסדר בעצם, הכל בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאד, לא ריק.

3.      אף פעם נדמה לי, לא רציתי באמת לכתוב, כלומר: להיות סופרת בתור קריירה. להיפך, ברחתי מהמשאלה הזאת  בלי הרף. רציתי למשל להיות דיפלומטית. או שחקנית תיאטרון. או לוליינית בקרקס (בגיל שמונה). לימים התברר שכל המישאלות המגוחכות האלה דווקא קשורות מאד לדבר עצמו כי לכתוב אולי משמעו להיות כל הדברים האלה: דיפלומטית, שחקנית, לוליינית על החבל המתוח מעל לתהום, מועדת לנפילה בכל רגע.

4.      בהתחלה, בראשית הכתיבה, לא היה לי לא יום ולא לילה. כל דקה ביממה רציתי להיות עם "זה". העתקתי לנקי על גבי הדפים הדקיקים והלבנים וחזרתי והעתקתי לנקי בנחישות עצומה ובתשוקה. משפט שהתעקם שבר את ליבי ושיגע אותי. דשתי בו שוב ושוב עד שהוצאתי לו את נישמתו. עם הזמן והשנים למדתי אולי שהדבר החשוב בכתיבה הוא לא רק השליטה אלא ההרפיה: פשוט לעזוב. לעזוב דווקא באמצע התנופה של הכתיבה, ללכת. לחזור לזה מחר, או מחרתיים. לתת לפיתרונות להתגלות מאליהם ולא לרוץ אחריהם עם קלשון.

5.      כמו נשים בהריון שמפתחות תשוקות לאוכל מסויים מאד, כך בכתיבה, חשקי הקריאה שלי נהיים לפעמים קפריזיים ודחופים מאד. פתאום מתחשק לקרוא משהו מסויים ורק אותו, או לחזור ולקרוא ספר שקראתי לפני שנים.  מצד שני, מתפתחת קהות מוחלטת, מין סגירת תריסים, כלפי אוקיינוס שלם של ספרים. כי בכתיבה, נדמה לי, מתקיים מין מצב תודעה שבו הכי פעורים ופתוחים לעולם והכי אטומים כלפיו, בעת ובעונה אחת.

6.      הכתיבה היא לא עיסוק מיסטי, כמו שלפעמים נוטים להציג אותה, אבל יש בה בלי ספק צד של מסתורין. במה שמפעיל אותה יש מסתורין. המסתורין הזה שמטרים את הכתיבה הוא משהו שקשור בגוף, בתחושה גופנית לגמרי של רעב חסר פשר. וגם הכתיבה עצמה היא משהו בראש ובראשונה של הגוף: אחרי שאני כותבת יש הרגשה כאילו סללתי את כביש טבריה צפת!

7.      וכל מה שנאמר כאן על הכתיבה הוא משהו של "בדיעבד" ומשהו ששייך לעבר, אפילו זה הכי קרוב. העתיד של הכתיבה שרוי בערפל, ספק קיים. כי זה שהיית "שם," שכתבת, לא טומן שום הבטחה לעתיד: לא בטוח שהדבר הזה יתרחש שוב. לא בטוח שיחפוץ להתרחש.

 

19 תגובות

  1. שולמית אפפל

    רונית, ואת הכבישים הסלולים שלך
    אף אחד לא יכול לקפל….
    אני אוהבת טקסטים כאלה. מאד.

  2. מת אסיר תודה

    היה שווה לקרוא את זה

  3. יחזקאל רחמים

    שלום רונית,
    ראשית תודה רבה. קראתי בעניין גופני כמעט. אני לא רוצה להציק לך – מה גם שיש כאן פתיחת חלון אישי באותו משחק של פתיחות וסגירות שאת מזכירה – אבל יש לי שאלות, שאם אין לך כל-כך חשק אליהן אפשר שיישארו במעמד של "תגובה" בלבד.

    1. האם את רואה בקריאה כחלק ממעשה הכתיבה. למשל, לעצור ולקרוא ספר מסוים, אולי בבחינת "מלפפון חמוץ בדחיפות", להזנה תוך כדי יצירה ולשם יצירה של טקסט מסוים?

    ושאלה חשובה לי יותר,

    2. ברור לי שיש קשר בין הכתיבה לגוף, ומוכר לי מאוד עניין העייפות, וגם קראתי עליו קצת (אצ"ג למשל מצוטט כאומר שהוא חייב ללכת לישון אחרי כתיבה שסוחטת את כוחותיו, ככה בערך). האם תסכימי לחלץ עוד קצת בנקודה הזו, של איך הכתיבה היא משהו של הגוף?

  4. "אבל נדמה לי שהאושר ההוא, של הכתיבה, כרוך באיזו תחושת מליאות של קיומך בעולם. בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה בעצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר: לא אדם ולא דבר. בתחושה שהכל בסדר בעצם, הכל בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאד, לא ריק."
    בדיוק! תודה על הניסוח!

  5. יודית שחר

    אני תמיד תוהה איך זה כשכותבים פרוזה, כי בשירה זה משהו אחר לגמרי, לפחות אצלי, ותמיד אני תוהה איך זה יהיה כשאכתוב פרוזה, אם תהיה לי ההתמדה. בינתיים כתבתי רק קצרצרים והם יותר דומים לשירה מאשר לפרוזה.
    בסעיף שש לדעתי צריך לכתוב "מתרים", מלשון תרומה, ולא "מטרים".

    • מַטְרִים. כלומר: המסתורין שמקדים/ שבא טרם כתיבה.

      המסתורין אכן תורם. אבל לא מתרים.

      ואגב, יודית, פטינה הוא שיר חזק וקשה.

      סליחה, רונית, שפלשתי לך לפוסט עם תגובה לפוסט אחר. דברייך על הכתיבה מרתקים, ואני שומע את קול צעדיהם כבר כמה שעות.
      🙂
      תודה.

  6. רונית היקרה,

    מעולם לא הזדמן לי להודות לך, אז הנה אני מודה:

    בזמנו, כשעוד לא ידעתי לכתוב ולא חלמתי בכלל על ספרים, קראתי את "זה עם הפנים אלינו" שלך. והתאהבתי…

    לעולם לא אשכח את מיסייה רישאר ואת מאדאם סיקורל, ואת הדוד של אסתר ותאוותו למנגו, ואת הסבתא ואת האמא, ואת שני הדודים האחרים – וסלחי לי אם איני מדייק, אבל נשמת הדברים שמורה בנשמתי – ואת הסיפור החותם את הספר על הילדים שעיוורו את עצמם… נו, את רואה, הספר הזה ממש חרוט בלבי (אגב, אני לא מצליח למצוא אותו בספרייתי והכול מזיכרוני).

    הספר הזה היה בית הספר שלי לכתיבה, אבל לא רק – הוא גם היה לי מעין השראה, אנזים שהפעיל אצלי את גן הכתיבה שהיה – כנראה – רדום… חזרתי וקראתי בו ושוב קראתי…

    לא בכל יום יוצא לי להודות לסופר שאהבתי, אבל ממש. והנה הגיע היום.

    לא גרוסמן ולא א"ב ולא עוז, דווקא סיפוריה האפריקאיים של אסתר הזו הם שפתחו אצלי את הלב… היית מאמינה?

    בחיי, תודה!
    שלך,
    יוסי וקסמן

  7. יעל ישראל

    גם אני התאהבתי בזמנו במסייה סיקוראל.

  8. מרתק מה שכתבת.

    • רונית מטלון

      יוסי: מאד אני אסירת תודה לך שככה קראת וככה לקחת איתך את "זה עם הפנים אלינו." כה יפה ומרגש מה שכתבת. החזרת לי את הספר הזה שיצא לפני שנים רבות.
      וגם תודה לכל כל כל מי שצריך להגיד לו ובעיקר , משמח להגיד מאד

  9. רונית
    זה כל כך מענין מה שכתבת, זה גם קשור לעולם המוזיקה שלי, הפתוח סגור, הלא ידוע…
    אני בגיל 18 רציתי להיות מנצחת, בגיל 21 רציתי לכתוב מוזיקה, וזה סוד… הסוד מה?
    מהו העונג הכואב הזה…
    להתראות טובה

  10. רונית
    בזכות הפניה של יוסי וקסמן שנתן קישור זה, הגעתי לכאן.
    זה מאד מדבר אלי. אקרא עוד משלך.
    הבלוג הזה הוא גם כמו הריון- קפריזות ודחפים, לאט לאט מגלים משהו אחר ונעשה קפריזה גם על זה. זה כמו להתביית על כתיבה של מישהו. לגלות וללמוד דרך דחף (מסתורי) את השפה שלו.
    אקרא בהמשך עוד משלך כאן בבלוג
    ותודה ליוסי וקסמן
    איריס

    • רונית, איזה יופי הייתי לוקחת את דברייך ומשלבת כפתיחה לסדנת כתיבה.
      שושנה ויג
      ותודה ליוסי שהביאני עד הלום..

      • יוסף עוזר

        דברים של יוצר על היצירה יכולים להראות זוויות מעניינות … על החיים … הכתיבה היא קיום ייחודי, טריטורית האלוהים . רונית, אשמח לביקוריך בשירים שלי כאן.

  11. יושבת קרוב לכביש טבריה צפת, מניחה את הדפים עם השיר שנתקע להתאוורר בחוץ, כמו שהמלצת ובאתי לקרוא את זה… וזה מגדיר דברים שאני נאבקת להגדיר כבר מזמן . תודה

  12. אני חוזרת אל הפוסט הזה מדי פעם ופעם. תודה.

  13. "מעשה הכתיבה עצמו העניק לי לראשונה, את תחושת האושר ההיא שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזו? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים, אבל נדמה לי שהאושר ההוא, של הכתיבה, כרוך באיזו תחושת מליאות של קיומך בעולם. בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה בעצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר: לא אדם ולא דבר. בתחושה שהכל בסדר בעצם, הכל בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאד, לא ריק."

    אני חייב לאמר שאצלי זה מאד מאד מאד לא ככה.
    (להצליח לכתוב משהו ארוך נותן לי היי. אבל כמה זה כבר קורה?! ולכמה זמן מחזיק אותו היי?! אם הייתי בונה על הכתיבה כדרך להרגיש מאושר יותר, הייתי גמור).
    (מצד שני זה ששילשתי את ה"מאד" לפני ה"לא ככה" אולי מצביע שכן יש אצלי איזו הנאה? הנאה שאני מכחיש? לך תדע).
    אני מקווה שזה לא סותם את הגולל עלי ככותב.

  14. כשאני גומר לכתוב, אני מרגיש מותש, אבל אני בhigh מידי מכדי ללכת לישון. להיפך, אני צריך לצאת ולעשות משהו שורף אנרגיה.לכלות את הסוללה עד תום ואז להתרסק לתוך המיטה כפירורי אדם ולאחות את עצמי תוך שינה.

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com