הגיגית

הגיגית

הגיגית הכחולה היתה הגיגית  התכלת ולא שונה בהרבה מהגיגיות האחרות שהיו בצריף של האמא או ברבע צריף של הנונה, כי גם האמא וגם הנונה הוקירו גיגיות ואת השימושים השונים והמיוחדים לעצמם של הגיגיות ובתוך הגיגיות, ומגיגית לגיגית, ובייעודי הגיגיות השונים שהיה להם תוקף של חוק, התעצב או עוצב בעצם זה מכבר, החוק של אורחות החיים והוויות החיים שרק  "אלה של הבית" ידעו אותו בתור הידע של העור ולא של השפה, על איך נעשים דברים ואיך ראוי שייעשו, בחריזה, בקצב ובמשקל הנכונים שנתנו לאלעאלם את צורתו, את הקשרו, את ניפחו והיקפו שהיו הגיגית שלו, המיוחדת, שאין לערבב ולהתבלבל בינה לבין גיגית אחרת, מיוחדת. והגיגית שבה הושרו הלבנים באקונימיקה, לא היתה הגיגית שלתוכה פיצחו את התרמילים של הפול הירוק, למרות שהיו דומות, והגיגית של קליפות הפול הירוק לא היתה הגיגית שבתוכה נאספו הגרביים הנקיים מן הכביסה כדי למצוא בקלות את בני זוגן, וזו שבתוכה השרתה האמא את רגליה הנפוחות, וזו שעירבבו בתוכה את הסולת של הקוסקוס, והגיגית הגדולה שבתוכה טבלה הנונה את מחצית גופה התחתון והתיזה מים על המחצית השניה, וזו של החצילונים להחמצה, והקטנה שבתוכה הטבילו את פיסות צמר הגפן בתמצית תה לעינים החולות של סמי, והירוקה הבינונית שצבעו בתוכה בתמצית תה את מפות התחרה, והגיגית הבינונית לראשים של הכיריים שהוסרו כדי לנקות אותם במי-אש, והגיגית של הגינה לאיסוף הזרדים והעשבים השוטים שנעקרו, והגיגית שבה נחו הבקבוקים של החומרי ניקוי עם המטלית תחובה ביניהם, והגיגית שהיתה "לא את זאת, את זאת," ושלחו את הילדה להביא מהמחסן הקטן שליד המסגריה והיא הביאה את זאת ואמרו לה, "לא, את זאת" והיא אמרה "איזה זאת" והנונה אמרה "את  זאת, את זאת. את, אם ישלחו אותך להביא מים מהים תחזרי ותגידי, אין מים," והילדה צחקה ממה שאמרה הנונה, למרות שבכתה, כי שרף לה, ואמרה "אבל יש לי שורף."

השורף בא באמצע הלילה, אחרי האמצע, אחרי שחצתה הילדה את שביל המירצפות כמה פעמים ועברה מהצריף של האמא לרבע של הנונה ובחזרה,  נרדמה באחת המיטות סמוך לגופה של אחת מהן לשעתיים או שלוש, והתעוררה מהבעירה, לתוך הבעירה, הפשילה את השמיכה בבת אחת והזדקפה על ברכיה, מתפתלת מכאב מצד אל צד, בשקט גמור.

על הכר לצידה היה מוטל ראש, של האמא או של הנונה, פה שמלמל אל תוך הכר, בחושך, "עוד פעם יש לך השורף?" ויד נשלחה מתוך השמיכה אל מנורת הצד הקטנה שליד המיטה ונדלק האור הקטן, וההיא או ההיא, מתחה את כתונת הלילה שהופשלה מעל ליריכיה מתחת לשמיכה, הזדקפה וקמה מהמיטה והלכה להרתיח מים בקומקום ולהביא את הגיגית של הילדה (שנהייתה הגיגית של הילדה כשהכריזה הנונה: זאת הגיגית של הילדה) שלא זכרו כמעט אף לילה  איפה הניחו אותה בפעם האחרונה שהניחו, והתחילו לנדוד באמצע הלילה  עם הכתונת לילה והחלוק על הכתונת לילה, מהבית של הנונה למחסן של האמא, אומרות זו לזו, או זו לזו: "יש לה שורף לילדה, תביאי את הגיגית."

והביאו. הציבו את הגיגית על השטיחון למרגלות המיטה בחשיכה כמעט מוחלטת, רק עם מנורת הצד שהאירה רצועת קיר ולא את השלם של החדר, ולתוך הגיגית יצקו מים רותחים ואחר כך מים קרים כדי שיהיו מים חמימים שלתוכם יצקו את הקלי האדום סגלגל, יצרו את המים האדמדמים סגלגלים בשביל הדלקות בדרכי השתן "ששיגעו את הילדה, מסכנה," אמרה הנונה, והאמא אמרה "אל תגידי "מסכנה", כולה דלקת ויעבור."

ולא עבר, וגם אם עבר קצת, לא  רצתה הילדה שיעבור, ואמרה שלא עבר, כששאלו אותה הנונה או האמא  אם עבר.  הלילה עבר, העביר עליו את הילדה המושרית בתוך מי הקלי בעינים פקוחות לגמרי, לטושות כביכול לעבר הכאב עצמו, הצריבה בעצמה, לדרגות העוצמה המשתנות שלה ולשיכוך האיטי בתוך המים האדמדמים והחמימים שהלכו והצטננו עד שהיו קרים לגמרי, ובכל זאת לא עקרו אותה מהגיגית. לצידה, גבוה על המיטה היו נשימותיהן הכבדות של האמא או של הנונה שהתהפכו לפעמים מצד לצד, וויתרו זה מכבר על הציפיה והשלימו עם הלילה: הילדה טבלה את כפות ידיה במים,  כובשת את לחייה בין ברכיה, כלפי השטיח, ממששת את יריכיה הרטובות, ידעה שהיא נמצאת, אפילו שמסביבה, בחשיכה הנושמת, הלכה והתעמעמה ממשותו של החדר, ממשותם של הדברים או האנשים שהלכו והתרחקו אבל עדיין היו נוכחים באיזו דרך משונה, רק עדינים יותר, הקיפו את הבית הלילי שהיה הגיגית, ולא נכנסו, הלכו מסביב, מותירים לה את שלה, שוכחים אט אט את הזימון הלילי שעשתה להם, שהיא לא שכחה, עד לפנות בוקר כמעט, שאז קמו ממיטתן בכבדות האמא או הנונה, הביאו מגבת רחצה גדולה, ניגבו את הילדה הכמעט קפואה מהמים ואמרו: "די, די להיום."
  

מתוך "קול צעדינו" שראה אור זה עתה