מתגלגלים

פעמיים בשבוע נסעו הילדה והאמא לדירה של קורין, בשיכון זוגות צעירים, להביא לה דברים: שני ארגזי קרטון מלאים בקופסאות שימורים, אורז, סוכר, ממרח שוקולד, איטריות, מרגרינה וגבינה  וחומרי ניקוי. האמא אמרה: "נביא לה קצת דברים לזאת. עד שתתגלגל." על עצמה הקפידה להגיד תמיד שהיא מתגלגלת. שאלו אותה לשלומה והיא אמרה: "מתגלגלים," או: "מתגלגלת."   ה"מתגלגלת" היה יכולת האילתור וכוח ההמצאה הבלתי נתפסים שלה ("לקחתי משם ושמתי כאן") לא פחות משהעיד על מה שהחשיבה ליקר מכל: התזוזה בין אזורי צל שונים, דרגות שונות ומתחלפות של כהות. עצם התנועה עצמה, אפילו תנועת סרק, בתור תקווה או הבטחה לתקווה.

קורין, לעומת זאת, לא התגלגלה: בחמש אחר הצהריים נרדמה מול הטלביזיה עם התינוק, לבושה בשמלת ההריון שלבשה שבועות על שבועות, בגלל העשרים וחמישה ק"ג שהעלתה בהריון ועוד לא הורידה: שמלה כחולה ("כחול נייבי," אמרה קורין) עשויה בדוגמת אוהל, עם מיפתח לבן מלפנים שהזכיר סינר תינוקות גדול שנח על שדיה. מרמל אמר שלפי הכתמים על הסינר הלבן, הוא יכול לדעת מה אכלה קורין במשך היום: ריבה, רוטב קציצות, גלידה או דייסת הקורנפלור של התינוק. היא נתנה בו מבט כזה מבעד לווילון הדבשי של שערותיה הפרועות והלא חפופות, שהשתתק מיד.  אפילו ככה, כשהזכירה אניה טרופה, שקועה על צידה, בהילוך הכבד המדדה בתוך נעלי הבית המכוערות, השמלה, פס האייליינר השחור שנמרח מעפעפה על לחיה, חשב אותה מרמל ליפהפיה, שולח אליה את מבטו החרד, הרעב לאישור.  קורין, אבל, צללה עמוק-עמוק בתוך האגם העכור של האי-אישור, שולחת  מדי פעם אל מעל פני המים את הפריסקופ שלה, מציץ בעין עויינת, ושב ונבלע שוב. הכי לא אישרה את ה"זוגות צעירים": הדירה שלה, הדירות הסמוכות, הקירות הדקים בין הדירות, חדרי המדרגות, הדיירים האחרים. "אנשים זבל יש כאן," ירתה: "מאיפה הביאו את כל העארסיאדה הזאת לפה אני לא מבינה." האמא ניסתה להקים איזה סכר מפני האשד הזה: "אנשים כמו כל האנשים, כמוני וכמוך, חיים את היום ביומו שלהם," התווכחה בשפה רפה. "איזה כמוני וכמוך," יצאה קורין מגידרה: "מה הקשר לכמוני וכמוך, תגידי לי." האמא השתתקה ("יותר טוב לשתוק") פרקה את הדברים מהקופסאות וסידרה בארון המטבח הזעיר עם ציפוי הפורמייקה המתקלף, הסיטה את הווילון שיכנס קצת אור.

הילדה התיישבה במכונית הכבאים הגדולה שהביא מרמל לתינוק, הניחה את הספר שהביאה איתה על ההגה וקראה, מצטודדת כאילו מפני מבטה של קורין שפעפע אליה, מקלף שיכבה אחר שיכבה. "איך זה יכול להיות שהפכת כל כך מהר את העמוד הזה, גמרת לקרוא?" שאלה קורין בחשדנות. הילדה הנהנה. "אז תגידי לי מה כתוב שם, נראה אם קראת," התעקשה. הילדה אמרה מה כתוב אבל קורין הפסיקה להקשיב, תלתה את עיניה בסרט הגומי שאיגד את שערותיה של הילדה: "מה זה הכיעור הזה ששמת על הראש?" דרשה לדעת, סימנה לילדה שתיגש אליה, לספה. היא פרמה את הקוקו, השליכה את הגומיה והברישה, מעבירה אחר-כך את אצבעותיה בתוך שערותיה הסמיכות של הילדה: "ככה את צריכה ללכת כל הזמן," אמרה, הביאה את ראשה של הילדה אל יריכיה, כף ידה מונחת על לחיה, ממששת את עצם הלחי שלה: "את הכי פקחית בבית ספר?" שאלה, ממשיכה להעביר את אצבעותיה, אצבעות של עיוורת, על לחייה, מיצחה, עפעפיה וסנטרה של הילדה. "לא יודעת," השיבה הילדה, לא זזה. "בטח שאת הכי פקחית," אמרה קורין בקול ענוג כמו קצות אצבעותיה: "הכי נסיכה שלנו את. רק שלא תשוויצי מזה ותהרסי הכל, תראי להם," ציוותה בקול חמור. "למי?" שאלה הילדה, מתקשה לנשום: כף ידה של קורין אטמה את נחיריה. "לכל האפסים  האלה  עם השמנת שחושבים את עצמם מי יודע מה," קמה ממקומה בבת אחת, במחווה של מיאוס, שומטת את ראשה של הילדה על הספה.  התחשק לה עכשיו משהו טוב. "יש איזה משהו טוב?" שאלה את האמא. האמא קרנה, סוף סוף רצתה קורין משהו: "מה למשל? מה טוב?" שאלה בלהיטות.

קורין דשדשה למטבח, פתחה וסגרה את  דלתות הארון, את דלת המקרר, בוהה דקות ארוכות במדפים. "לפני רגע הסתכלת בפריג"ידר, יא בנתי, לא נולדו שם ילדים בינתיים," לא התאפקה האמא, לבשה את מעילה וחיפשה אחר התיק, עומדת לצאת. "בואי איתי," הורתה לילדה. לאן אתם הולכות? שאלה קורין בקול בוכים, משפשפת את צווארה שהתאדם מאיזו פריחה: "למה את כבר הולכת?"  נאחזה ברצועת התיק של האמא. "תיכף אני אחזור," הבטיחה האמא, נסעה במונית ספיישל עם הילדה לקונדיטוריה "עידית" במרכז העיר. "נביא לה את הטורט קצפת הכי טוב ליום הולדת שלה," אמרה לילדה, קובעת את עיניה בדריכות בזגוגית הקדמית של המונית. "אבל היום הולדת שלה זה עוד שבועיים," אמרה הילדה. "לא חשוב" ביטלה האמא: "יותר שבועיים, פחות שבועיים, מה זה חשוב." שעה ארוכה התדינה האמא עם המוכרת בקונדיטוריה, בחרה טורט קצפת שתי קומות שנארז בקופסת קרטון וורודה עם סרט ירוק. "חבל שהקופסא לא ירוקה והסרט וורוד," הצטערה הילדה, האיצה את הליכתה בעקבות האמא שטסה עם הטורט בזרועותיה, נדחקה איתו לפני כולם באוטובוס.

כשהגיעו, שמה קורין על עצמה את הפרצוף סוף סוף, התקלחה התבשמה והסתרקה, לבשה מחדש את  השמלה כחול נייבי עם הסינר. האמא הניחה לפניה על שולחן האלומיניום של המטבח את הקופסא הגבוהה, לא הסירה אפילו את המעיל, פתחה את קישור הסרט והסתבכה איתו. "ליום הולדת שלך," אמרה לקורין בפנים נוקשות מהתרגשות. קורין השתתקה והביטה, באחת הוסר מעל פניה המעטה הבוצי והפציעה איזו צחות שלגית, זוהרת, דומה לתבלולי הקצפת הגבוהים והלבנים שעל העוגה. היא שלחה את אצבעה, נעצה אותה בגבעת הקצפת המרכזית. "הכל קצפת אמיתית, שום מרגרינה," הטעימה האמא, עוקבת אחר מסלולה של האצבע המצופה בקצפת מהעוגה לפיה של קורין. היא השהתה את הקרם בפיה איזה רגע ואז התעוו שפתיה פתאום בגועל, רצה לכיור וירקה את העיסה: "מרגרינה," אמרה, "הכל מרגרינה. עבדה עלייך המנוולת הזאת מהקונידיטוריה." האמא סירבה להאמין, טעמה בעצמה ופלטה מיד: "מרגרינה. ולקחה לי מחיר של קצפת, נשבעה שזה טורט קצפת," אמרה.

קורין נעלה את מגפיה, ארזה את עצמה במעיל, ארזה את העוגה: "בואו, מחזירים," ציוותה. שוב נסעו לקונדיטוריה, עם התינוק בעגלה. הילדה נשארה איתו בחוץ, סמוך לדלת הזכוכית הגדולה, ראתה איך הניחו האמא וקורין את העוגה בתקיפות על הדלפק, דרשו את הכסף. קראו לבעלת הקונדיטוריה: היא התדינה בצד עם האמא וקורין,  פשטה את זרועותיה לצדדים בחוסר אונים. הן יצאו, עוד עמדו רותחות זמן מה בחוץ והסתכלו במתרחש: הזבנית פרסה מעוגת המרגרינה, הניחה שתי פרוסות על שתי צלחות לזוג שישב שם ושתה קפה. עיניה של קורין יצאו מחוריהן: "היא עוד מעיזה למכור אותה," אמרה, פורצת פנימה לקונדיטוריה, האמא בעקבותיה. בתוך רגע נתחבו אצבעותיהן של קורין ושל האמא בעוגה שעמדה על הדלפק, חירבו אותה, חפנו עיסות של קרם ובצק והשליכו על מדף הכוסות ממול: "גם וגם," זעקה קורין, "גם וגם. גם לרמות את האנשים וגם כאילו כלום אחר-כך." 
 
מתוך הרומן "קול צעדינו", שראה אור זה עתה ב"עם עובד"