כותונת לילה

כותונת לילה

ערימת כותנות הלילה בארון הבגדים שלה, זו על גבי זו, בקו הרהוט של המדף: בהירות, לבנות או על יד הלבן, לעיתים פסטליות, אם פרחים – אז רק קטנים, מפלנל לחורף או כותנה לקיץ (הרכב חצי סינטתי, בלי גיהוץ) אף פעם לא סטין, או משי,  או אדום, או שחור, או דנטל שאיננו אימרה צנועה בצווארון, לא "הדברים האלה של המאדאם."

 הן הדיפו תמיד צחות, געגועים לצחות: במראה, בסידור, בריבוי – תמיד הרבה ואותו דבר, הכפלה של הכפלה. היה איזה מימד של שיגעון לדבר אחד, חשאי מאד ושקט, בכמיהת הצחות הזו שריצדה מול עיניה: היא, שלא הוציאה על עצמה כלום, רכשה ורכשה את הכותנות האלה, אמנם ב"כלום כסף," אבל רכשה. הכותונת וטקס לבישת הכותונת הפקיעו את עצמם מעצמם, נהיו סימן, אות למעבר שלה מהצבורי לפרטי, האינטימי, השלה של דמותה המתנהגת, בעלת התושיה, לטובת הפקרה עצמית אבל לא כאוטית, מוסדרת ומאושרת בחוק – חוק כותונת הלילה. 

הכותנות ושפת הכותנות מתחו רבוע שארבעת קודקודיו היו היא, אחותה מרסל, קורין והנונה. ארבעתן הכירו את לשון הכותנות, הנחילו אותה זו לזו ודובבו אותה, ביניהן לבין עצמן וזו עם זו: "התרחצתי ושמתי על עצמי את הכותונת לילה" היתה אמירה שתוכנה האמיתי, העמוק, היה נהיר רק להן, כמו גם ההדהוד החגיגי המאופק שהתלווה אליה ושמשמעותו פחות או יותר היתה  "פיטרתי את האלעאלם,  ופרשתי בצורה מסודרת."

 בלי סוף העניקו זו לזו כותנות לילה ("מצאתי בשבילך") והעבירו זו לזו כותנות, בעיקר האמא והדודה מרסל שהכריזו על הטקס ומימשו אותו ביחד, מתקלחות בזו אחר זו בחמש אחר הצהריים נגיד, לובשות את הכותנות הלבנות הארוכות של בית יתומות, ומתיישבות אל שולחן המטבח, אוכלות לחם עם לפת מוחמצת ומעמידות פנים שהן משחקות קלפים: הדודה שיחקה עם עצמה "קרפאט" והאמא הסתכלה באין אונים. "כבר אתם עם הכותנות?" משתומם סמי כשהוא מגיע, מתיישב לצידן אל שולחן המטבח, תוחב כמעט את כל זרועו לצנצנת העמוקה של הלפת, כאילו לא מבחין בידה של הדודה מרסל, הפורעת בחיבה את תלתליו אבל מטה קצת את ראשו לעברה, להמשיך ולהעמיק את הלטיפה.

הוא לא מכיר במסדר כותנות הלילה, סמי, מפריע לו ופורע אותו בכל הזדמנות: " תמיד הוא צריך משהו דחוף, זה, כשאני כבר עם הכותונת" מתלוננת האמא ובכל זאת מתרצה, יוצאת, עושה, מתלכלכת בדבר הדחוף, חוזרת ולובשת כותנת חדשה, נקיה, אבל בלי הראשוניות המרטיטה ההיא, של הקודמת. עכשיו הוא מאד ממהר, קודם לא מיהר אבל עכשיו נזכר שהוא ממהר, צריך דחיפה קטנה לאוטו שמסרב להתניע בכביש, ליד הצריף. "בואו," הוא מזרז את שתיהן: "תתנו לי דחיפה קטנה." "אבל נתלבש קודם," קובלת הדודה מרסל: "איך נצא ככה?" הן יוצאות ככה, עם הכותנות, דוחפות את השברולט עד הסבוב של קיראון כמעט, מתגלגלות מצחוק. זו לצד זו הן צועדות לרוחב הכביש בחזרה לצריף. "איך צחקנו," אומרת הדודה מרסל, מוחה את עיניה ומביטה באמא: "איך צחקנו, תגידי לוסט?" היא שואלת ועיניה  נהיות מחוררות פתאום, מגלות איזה ריק של חרדה  במבט שמאחורי המבט המלוכסן, מזכיר את קורין להרף רגע שהיבהב ונעלם בחשכת הכביש.

הן חוזרות לשולחן המטבח, אבל לא לקלפים וללפת המוחמצת: לדיסה שעשויה מגרגירי חיטה שמרתיחים אותם שעות ארוכות בחלב, מגישים אותה מהולה בתערובת של סוכר, קינמון, קוקוס ואגוזים קצוצים, ומכינים בדרך כלל בבוקר שבת, כשהשן הראשונה של התינוק בוקעת, בגלל צורתה של החיטה שמזכירה שן תינוקות.  הדודה רצתה את הדיסה עכשיו, בלי התחשבות בשום שן ובשום תינוק: "מה, אנחנו לא בני אדם?" היא מצטדקת, גומעת צלוחית אחרי צלוחית. הכותנות הבהירות מנומרות עכשיו בכתמי בוץ זעירים, גריז, מיץ וורדרד של הלפת המוחמצת ודיסת חיטה בצבע קינמון. האמא בוחנת בצער את הכותונת המוכתמת: "נשים באקונומיקה ואם לא יתנקה, כפרה- נזרוק ונקנה חדש," היא מעודדת את עצמה.

קורין, אבל, לא זרקה את הכותנות שלה. בכלל, לא זרקה כלום, "עשתה מוזיאון" אמרה האמא: צחורות כשלג, עשויות מבד כותנה טהור משובח או משי טהור משובח, פשוטות למראה ויקרות, נחו מעומלנות בארון שלה כששקיקים ריחניים של לבנדר מיובש טמונים ביניהן. היא אספה אותן, ליקטה אחת לאחת מחנויות לבנים מהודרות או מחנויות בגדים יד שניה, לובשת אותן פעם אחת בלבד, ברגע המדידה, ומוסיפה את הפריט לאוסף. פעם בפעם הוציאה אותן מהארון, פרשה על המיטה,  התבוננה, קיפלה בקפידה והחזירה. "למי את שומרת אותם?" השתגעה האמא לנוכח מה שהיה בעיניה תמצית וסמל השבוש הנורא  שחל בחייה של קורין: "למתי?"

קורין לא ענתה, לא אז ולא אף פעם, המשיכה לישון או להעמיד פני ישנה על הספה בסמרטוטי הבית המהוהים, ראשה מונח על דובון הפרווה של התינוק, ממלמלת "עוד מעט, עוד מעט," לעבר מרמל, ששידל אותה בפעם השלישית לעבור למיטה.      

מתוך "קול צעדינו", שראה אור זה עתה בעם עובד.