רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

קול

פרק מתוך הרומן "קול צעדינו" שראה אור זה עתה בעם עובד

קול

קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין-קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה"כניסה" שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים-עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת-עשרה וחצי בלילה, שממנו ירדה.

היא לא צעדה, האמא, היא החליקה. במהירות שיא, בשקט מוחלט, אופקי, שפילח את השקט המאוזן של הרחוב.

מה בכלל נעלה באותן שנים, אילו נעליים, או ליתר דיוק: עם מה נערכה לקרב ההוא, איך, בעזרת מה. התכליתיות הזו שלה, עד הפרט האחרון, הקדושה של התכלית, של השימוש. כמה אהבה את השימושי, את הצורך. את נעליה האחרונות אני זוכרת מפני שקניתי אותן, את הראשונות, הראשונות בזיכרוני – פחות.

נדמה לי שהעדיפה נעליים עם שרוכים.

קצת עקב, איזה שלושה סנטימטרים, לא יותר. אולי יותר, אבל רק קצת.

נדמה לי שהיו חומות, או שחורות.

כשהיו חומות צבעה לשחור. כשהיו שחורות – לחום.

החום לא הצליח לה, השחור שמתחתיו בצבץ, גבר עליו.

נתנה אותן לסנדלר, מוסטאקי ("מה שלומך יא מוסטאקי?")

כמה פעמים נתנה אותן למוסטאקי ולא נעלה בעצם ("המוסטאקי הזה עשה עבודה כמו הפרצוף שלו"). 

נדמה לי שלא תיקנה בשביל לנעול אלא בשביל לתקן, לנקות פינה בעולם, עוד פינה, לחדש את מלחמתה בהתכלות החומר ("טוב שיש לנו אותו תחת היד, את מוסטאקי, לא לקח הרבה").

כפות רגליים קטנות, מידה 36.

התגאתה בהן, בכפות הרגליים, אבל בחשאי. הבנת שהתגאתה כשדיברה על כפות רגליים אחרות, לא קטנות ("ההיא יש לה רגליים – כל אחת אונייה").

הצעדים, הצעידה, השיבה, הלילה. השיבה בלילה, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה. השיבה הביתה, הפריצה. היא פרצה את הדלת. חריקת המפתח במנעול לא ארכה יותר משנייה, בטח הכינה את המפתחות בדרך, כשירדה מהאוטובוס, או עוד לפני. לא נכון: המפתחות היו בעציץ שליד דלת הכניסה, שם היו. לא פחדנו מגנבים. היא לא פחדה ואנחנו בעקבותיה: "מה יקחו? את הבלטות יקחו? שיקחו. נשים חדש".

פעם, בכל זאת, פרצו. דרך חלון חדר השינה של הצריף. בא שוטר, בדק. "אמא, מה אמר השוטר?" "לא אמר. הסתכל. חצי שעה הסתכל בפנים ובחוץ ובסוף אמר: "הוא קפץ מהחלון, הגנב". תודה רבה, אמרתי לו, הוא באמת קפץ מהחלון, עכשיו אני שקטה".

אבל היא לא היתה שקטה. הכניסות שלה, האופן שבו היתה פשוט פורצת את דלת הכניסה, מורעבת אחרי שעות רעב ארוכות של אין-בית, חסך הבית, העמדות הפנים אל מול העולם, שהיו האין-בית. העייפות שאיכלה אותה כמו חומצה, גם עייפות הגוף, אבל יותר – העייפות ההיא של העמדות הפנים, של האין-בית.

צותתנו לכניסות האלה, לפראות של הכניסות, הכרנו כל פרט ברצף – ותמיד הופתענו מחדש. החרדה היתה ההפתעה.

במבט מצלמה פנורמי אחד, מפרוזדור הכניסה החצי-אפל, ספגה את מרחב הבית, עיכלה, רשמה ותייגה: תזוזה קלה של אגרטל הפרחים על השולחן האובלי, נעליים שנשכחו על השטיח, ספל קפה על שולחן הסלון, רביצה בפישוט רגליים, כרית ספה מעוכה, הטיה אלכסונית של כיסא. היא עוד לא הניחה את התיק, עמדה עם התיק בפרוזדור בעיניים מצומצמות, בלסת חשוקה, אוספת ראיות, ממציאה ראיות להתמוטטות, לקריסה, לכאוס שהוא התמוטטות הבית. כל ראייה העידה על קריסת הבית. הבית היה היא. כל הפרה של הסדר הנכון והשלם בישרה על הקריסה שהתרחשה כבר או עומדת להתרחש. הנה זה בא. 

23 תגובות

  1. יעל ישראל

    הצלחה ענקית יקירתי

  2. מעורר תיאבון, רונית. בהצלחה.

  3. יעל בר שם

    איזה יופי של כתיבה והטקס מעניין מאוד, נותן את החשק לקרוא עוד.

    בהצלחה רבה.

  4. שולמית אפפל

    בהצלחה!

  5. אתמול, בהרצאה האחרונה בסדרה על היצירה בבית אריאלה, כשיולי דיבר על התכנים לשנה הבאה, שאל אחד המשתתפים, גבוה, כסוף שיער, ממושקף ונאה –

    "ורונית מטלון, תהיה?"

    "לא"

    "אוי, חבל", אמר הכסוף. בחיי. מילה במילה

  6. ברוכה המצטרפת
    איזה טכסט נהדר.

  7. מזל טוב!

  8. איזה כיף לגלות אותך כאן!!! אקנה את הספר.

  9. בהצלחה וברוכה הבאה.

  10. היי רונית
    צריך את כל הספר…
    להתראות טובה
    ניראה לי שאנחנו מכירות.

  11. רונית,

    בדיוק עכשיו (בהמלצת חבר) אני קורא את "שרה, שרה" (באיחור-מה, אני יודע)ונהנה מכל רגע. מעורר חשק להמשיך מיד ל"קול צעדינו".

    בהצלחה.

  12. עדנה שמש

    מזל טוב עם הופעת הספר החדש ובהצלחה רבה!

  13. יפה, אינטנסיבי כמו שיר. בהצלחה!

  14. מעורר רצון לקרוא הכול.

  15. בהצלחה עם הספר!

  16. הכתיבה יפה מאוד. מקורית. מרתקת. מעניקה חשק להמשיך ולקרוא. מזל טוב על הולדת הילד.

  17. רונית, שמח מאוד לראות אותך כאן. איחולי הצלחה לספר. הקטע מושך לרוץ בו.

  18. דפנה שחורי

    רונית

    בהצלחה עם הספר
    את הקודם אהבתי וגם כתבתי[ בnrg]

    אני מקווה שהספר החדש נשלח אלי

  19. כתוב נפלא.

  20. איזה טקסט, אלוהים יעזור לי. הכי דחוס והכי מאוורר בו בזמן, ועוד לא פיצחתי איך עשית את זה. אולי זה מסוג הדברים שנהיים מעצמם כשנושמים כמו לפני לידה, רק ברגליים צמודות (או עם דולה פנימית).
    אני אקנה את הספר הזה. הפרק ששמת היה בשבילי כמו התנגשות בין שתי ספינות, אחת מהן שלי. ספינות מבטון כמובן.

  21. היי רונית, סיימתי את קריאת הספר שלך לפני שבועיים והוא עדיין לא מרפה ממני. זה היה עונג צרוף, לא מהסוג שנקרה הרבה על הדרך. הצורה, התכנים, השפה – פשוט נפלא. יישר כוח!

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com