בין דלת לדלת

כרוכים בשלושה סדינים שנקשרו בקצוות, נדדו הבגדים של קורין והחפצים של התינוק שלה,  בין דלת לדלת: הדלת של הצריף של האמא ודירת החדר בשיכון לזוגות צעירים של קורין ומרמל בדרך לעמישב. הוא היה מוריד אותה, מרמל, בבוקר בבוקר עם הלארק הכסופה שלו: קודם הגיעו הצרורות, נחתו במרפסת השטופה, ואחר כך היא עם התינוק, מתנהלת בעקבותיו בפנים חתומות. "יאללה לאמא שלך, סלאמאת," אמר מרמל, כי התחיל לדבר כמוהם, כמו שדיברו בצריף. התחיל ה"בדרך כלל".

בדרך כלל עמדה האמא והשקתה בצינור את גומות הוורדים, מיהרה לסגור את ברז המים כשהבחינה  בלארק הכסופה (הוא צבע אותה בכסף לכבוד קורין שחשבה וגם אמרה שהצבע הזה, עם הקלאסה שלו, מרגיע קצת את כל ההישיק= הישיק של הלארק שהוא בכלל אוטו של פושעים.)

מרמל המשיך לעמוד במרפסת, גבוה מאד כדרכו, עם המבט המתרוצץ וצרור המפתחות מושחל על אצבעו, מנתר מצד לצד, כשדיבר באמצעות האמא ודרכה אל קורין, שנכנסה בדרך כלל כבר פנימה לצריף. כל השכונה שמעה מה שאמר מבעד לרעשי המשורים החשמליים בנגריה הסמוכה של משה, מעבר לכביש, והלמות הברזלים במסגריה של סמי: היה לו קול משהו-משהו.

"תאמיני לי, אני לא מבין את הבת שלך," אמר בדרך כלל ברגעים המפייסים והמפוייסים לכאורה, שבצבצו ונעלמו בשטף דיבורו כמו תך מכליב בבד: "תהרגי אותי אם אני מבין מה היא רוצה זאת." 

"מה היא רוצה, מה היא רוצה?" בקע קולה הלעגני והחקייני של קורין מבפנים: "להוריד לך את הראש היא רוצה, שלא תוכל לגלגל ככה את הלשון ולשקר." האמא רצתה שיסבירו לה, אילצה את מרמל להתיישב על אחד הכיסאות המפורזלים במרפסת ולהסביר לה, גונבת זמן: "אבל תסביר מה קרה," אמרה, חובטת קלות על אצבעו של מרמל: "ותפסיק לעשות רעש עם המפתחות האלה, זה מביא ריב."

"יש כבר ריב," עלה שוב קולה של קורין מבפנים: "אל תשמעי לו, את שומעת?  הוא משחק, זה ." ואז, במהלך השעה או יותר שבה נאם מרמל ונאם אל תוך חלון המטבח הפתוח, המשקיף למרפסת, הגיחו מבפנים מפעם לפעם, כמו צרורות של נשק אוטומטי, ה"הוא משחק," בתוך המשפטים שאמר מרמל, בסופם ובשתיקות הקצרות מאד בין משפט למשפט, נתונים רק לעצמם ולקיצבם הפנימי, בלי קשר לכלום, לא לדברים שאמר ולא לאלה שלא אמר: "הוא משחק, הוא משחק."

 בעשר בבוקר השתרר בדרך כלל שקט, השקט החילוני של הצריף שלא היה אלא מקהלה מתונה של רחשים ורעשים תקניים: הממטרה, מכונת הכביסה, הרדיו, הברז במקלחת שלא נסגר היטב, פצפוץ האטריות הדקות שנחרכו מעט בסיר לפני שצירפו אותן לאורז הסורי והכינו קציצות בשר בשום וכמון, כמו שקורין אהבה.

הסדינים התפוחים, המפוספסים ("אמריקאים מהמין הטוב" אמרה האמא שקנתה אותם לקורין עוד לפני שהתחתנה) רבצו בפינת המרפסת, עוד קשורים בקצותיהם, נייחים כמו קורין: עומדת, יושבת, מתהלכת בצריף או בחצר – בעצם שכבה כל הזמן, גופה פשוט האברים עם העינים הקבועות בתקרה, נשקף מבעד לכל מחווה שעשתה, כמו המבנה המעוקל של השלד בצילום רנטגן. אחת ליומיים נתקפה בדחף פעלתני משונה, נטפלה לבגדים: צבעה חולצה, גזרה חצאית או תלשה כפתורים מהמעיל כדי להחליף אותם באחרים. ואז בהתה, החזירה לעצמה את בהייתה הישנה, בהיית הצריף, כאילו עדיין עמדה על סיפה של איזו עלילת חיים, לא מאחוריה, או בעיצומה, לחייה הזיתניות, עם קווי העצמות הגבוהים נמתחות כלפי רקותיה השקועות, מעוררות חלחלה בפריכותן השקופה.  "היא לא איתנו זאת, בחלומות," מלמלה האמא, מכרכרת סביב התינוק שניסה לשווא למשוך את תשומת ליבה של קורין, מטפס על ברכיה וחופן בכף ידו הקטנה את לחיה, או מכה בכוח בתרווד על גבי הסירים שהוציא מארון המטבח ואז זוחל פנימה, מתכרבל על המדף התחתון הריק. בלילה צרח בלי הפוגה כמעט: האמא נשאה אותו בזרועותיה, טיילה איתו בשכונה החשוכה חובטת קלות על ישבנו המתפתל, מוליכה את צריחתו העיקשת, הבלתי פוסקת, לאורך הרחובות. היא התהלכה סביב קורין על הבהונות. כולם היו על הבהונות: ההקרנה המתכתית הזו של שבירות מוחלטת ופרצי זעם בלתי צפויים, מילאה את האוויר שהקיף אותה בפחד וחמלה. קורין אמרה שהיא לא מחכה למרמל ושמצידה, שימות. "אל תגידי ככה," התקוממה האמא: "הוא האבא של הילד."  "הוא לא אבא של אף אחד, הוא אפס," החזירה קורין, התלבשה יפה-יפה, עלתה על העקבים ונסעה באוטובוס בבוקר למועדון הקלפים ליד השוק, למצוא את מרמל כדי לבקש ממנו כסף. מרמל לא היה אבל החברים היו. היא הפכה שולחן, הראתה להם את הכוכבים ביום: לקחה את ערימת השטרות שהיתה מונחת שם ותחבה לתיקה אחרי שקרעה את הקלפים לגזרים אחד אחד והשליכה את מפת שולחן ההימורים דרך החלון, לרחוב ההומה של השוק. בדרך הביתה עברה על פני חנות החיות הסמוכה לתחנת האוטובוס, רותקה שעה ארוכה לזוג גורי פיקנז בצבע דבש, זכר ונקבה, עם תעודות ואילן יוחסין. היא קנתה  את שניהם, השאירה אצל המוכר את חבילת השטרות שלקחה ממועדון הקלפים, החזיקה את הכלבלבים על ביטנה, מתחת למעיל הרכוס  באוטובוס. קראו להם פט ופטישון: פטישון היה הזכר השמנמן והקצת אווילי, ופט הנקבה הנרגנת, שחשפה  שיניים חדות ורטנה בכל פעם שהתקרבו אליה, אבל לא עשתה כלום.

"תראו איזה פנים רעות יש לה לזאת," התמוגגה קורין, נישקה אותה על חוטמה ועל פיה ואחר-כך גם את פטישון, שלא יקנא. היא ישנה איתם  במיטה בלילה, האכילה אותם בידיה, מתענגת על לשונם הוורודה המלחכת את הלחם הרך הטבול בחלב על כף ידה, נתקפת חרדה עצומה, כמעט קורסת, בכל פעם שנעלם אחד מהם מעיניה. "איפה פטי? איפה פטישון?" זעקה בוקר צהריים וערב, משוטטת סתורת שיער וקצת מתנודדת בחדרי הצריף ואחר כך בחצר הקדמית והאחורית, התינוק זוחל בעקבותיה על ארבע בחיתול פרום ופנים מוכתמות במיץ ענבים ובוץ, מייבב כמוה.

האמא  התכרכמה מיום ליום, מהבלגן הכללי של הפלישה לצריף, וביחוד מזה שעכשיו נהיה  "הכל קומפלט," כדבריה, עם הפט והפטישון.  הם מילאו אותה השתאות ומשטמה, הכלבלבים המיוחסים: "הם כמו "ביבלו" מרוב היופי, ממש לשים אותם על המדף," אמרה אחת ליום כדי לרצות את קורין שזרחה מזה, אבל בעצם, הסגירה את עצמה פעם, רצתה פשוט להטביע אותם, שלא יעמדו לה "מול העינים" הפנים הפחוסות, המשונות והמפונקות  שלהם, ויסיחו את קורין, שממילא היתה "איזה עפיפון," ממשימות החיים.  היא האיצה בקורין למצוא עבודה: "קומי כבר. עד מתי תשבי ככה בלי גרוש על התחת מנקה אחרי הכלבים האלה כל היום?" גערה בה. קורין החזיקה את פט ופטישון צמודים זה לזו על חזה, קרוב לצוואר,  טומנת את סנטרה בפרוותם, עיניה החומות בהירות עם הריסים הצפופים ניבטות לרחוק-רחוק שלה, פעורות בתמהון, פליאת-אין-קץ.

האמא הביאה לה מודעה שתלשה מאחד העצים בסביון, קראה במודעה את המילה "דרושה": "דרושה מוכרת לחנות חדשה במרכז המסחרי לתקליטים וספרים." קורין שתקה, לא שבעה מהמודעה, קראה אותה שוב ושוב עד שנאלצה להשליך אותה בערב כי פטישון הפך עליה את ספל הקפה.

למחרת רכבו שתיהן על האופניים, היא והילדה, למרכז המסחרי, הגיעו לפני הזמן וישבו וחיכו על גדר האבנים עד  שהחנות תיפתח. קורין עישנה  את הסיגריות עד חציין, מחצה אותן בגדר האבנים: "זה לא טוב שהבעלת חנות תראה שאני מעשנת," אמרה, מציתה עוד אחת. במרכז המסחרי כמעט ולא היה איש מלבדן: שלוש פעמים הקיפו את הכיכר הקטנה שצמחו בה עשבים שוטים, צהובים, הסתכלו בחלונות הראווה הספורים, שלמולם, לאחר בחינה דקדקנית, סיננה קורין כאילו לעצמה: "היית חושבת מי יודע מה מוכרים כאן. שום סגנון. טעם דמיקולו."

בארבע בדיוק פתחה אישה עגולה את חנות התקליטים והספרים, הציבה אבן לפני הדלת, להשאיר אותה פתוחה, העלתה אור בחלל החנות. קורין לא זזה, בחנה אותה כמו עכביש הממתין לשעת הכושר המתאימה עם החרק שלו: "תגידי לי מהר שמות של ספרים," הורתה לילדה, בלי להסיר את מבטה מבעלת החנות שצלליתה התנועעה בכבדות מאחורי הזגוגית. "איזה שמות?" התבלבלה הילדה. "שמות, שמות," צבטה אותה קורין בזרועה: "אם היא תשאל אותי על ספרים." "שלוש אהבות", פלטה הילדה. "עוד, תגידי עוד איזה שניים שלושה,"  האיצה קורין. "החטא ועונשו" "אנג"ליק" ו"האסופית," הוסיפה הילדה מהר.     

קורין נכנסה לחנות, השאירה את הילדה לשמור על האופניים, ליד גדר האבנים. מאחורי הזגוגית ראתה הילדה את קורין יושבת זקופה מאד על כסא גבוה, כמעט ולא מניעה את שפתיה כשדיברה, מהדקת סיכה בשערה האסוף מאחורי עורפה בשיניון. "מה היא אמרה, לקחה אותך?" שאלה הילדה כשפסעה לצד קורין שהוליכה את האופניים. "היא אמרה שאני יפה," הודתה קורין בחוסר חשק. "זה הכל?" התאכזבה הילדה. קורין עצרה, הרהרה רגע: "נתנה לי לכתוב איזה עמוד בבית, שתראה את הכתב שלי גרפולוגית חברה שלה ותגיד אם יש לי אישיות מתאימה." 

הן צעדו באמצע הכביש הרחב עם החושך הגבוה-גבוה, המתקשת למעלה, נכלא במנהרה המקומרת והגבוהה שיצרו צמרות העצים שרכנו זו לעבר זו ונפגשו גבוה מעל לראשיהן, משני צידי הכביש, מעבירות בילדה איזה רטט של גורליות  נטולת פשר, משתקת, כאילו צעדו היא וקורין מאז ומעולם בקימרון העצים הגבוה ותמיד יצעדו, בשתיקה הזאת של הידיעה המוחלטת, שהפילה את כל המחיצות בין העבר ההווה והעתיד, ונטעה אותן באל זמן שממנו הביטו לא קדימה ולא לאחור אלא מלמעלה, מאותו גבוה-גבוה שהיה כיפת העצים הגבוהה. הילדה הביטה מן הצד בקורין, בצדודית היציבה שלה שלחילופין נדלקה וכבתה, נדלקה וכבתה הודות לצללים שחלפו על פניה, או בגלל איזה מתג פנימי, ראתה איך ההתייאשות שנחה על פניה של קורין קודם משנה את טיבעה, הופכת להיות לדבר אחר לגמרי שאיננו הפוך להתייאשות, שאיננו שמחה, אלא התייאשות אחרת, דקה וטמירה יותר, דומה יותר לגבוה והחשוך הזה של קמרון העצים מאשר לחנות ולבעלת החנות במרכז המסחרי.

כשהגיעו לקטע הכביש בשכונה הסמוך לדרך העפר שהובילה לצריף, עצרה קורין בבת אחת, לטשה מבט מבועת: היתה מלחמת כלבים. שלושה או ארבעה כלבים עטו זה על זה בנביחות מחרידות, מתפתלים זה על זה ובתוך זה על דרך העפר למין גוש תזזיתי, נועצים את שיניהם זה בצוואר זה, לופתים ונלפתים בנעיצת השיניים שלא מרפה, זנבותיהם נשלחים לרגע החוצה מתוך הגוש האלים והרוטט, ואז שוב מתקפלים ונעלמים בתוכו. קורין שמטה בבת אחת  את האופניים לכביש וטסה לשם, זרקה את עצמה לתוך גוש הכלבים הנאבקים, זועקת: "פט! פטישון!"  הילדה היתה מסומרת למקומה, ליד האופניים המוטלות על הכביש.  היא ראתה את חולצתה הלבנה המבהיקה של קורין בתוך הגבעה של הכלבים, את ירכה, את זרועותיה המנסות בכוח לשחרר את הלסת המתהדקת של כלב אחד שננעלה על צוואר כלב אחר. ואז היתה הצווחה, או הצרחה, אותו קול נורא ופולח שבקע מקורין וגבר על הנביחות והיללות. הכלבים  התירו את עצמם זה מזה, נמלטו בבת אחת. קורין שכבה על העפר, ננשכה ברגלה, קרוב לקרסול. בצריף שכבו פט ופטישון בסלסלה שלהם, זה בחיק זו.

בימים הבאים ישבה קורין רוב הזמן במרפסת, בשמש, רגלה החבושה עם התפרים מונחת על אחד הכסאות המפורזלים שלפניה, כף ידה תומכת את מיצחה, את פניה הרכונות על הדפים הלבנים שתלשה מהדפדפת, קימטה וזרקה ותלשה מחדש, מתחילה שוב ושוב את "הדבר הזה לגרפולוגית"  בכתב ידה שהתאמץ להיות מעוגל אבל לא היה, נותר בהוויית הביניים המעורפלת של כתב-יד של ילד המתאמץ לכתוב כמו מבוגר או להיפך, מבוגר הכותב כמו ילד: " נולדתי בחודש נובמבר במזל עקרב. אומרים שהעקרבים מתים בסוף מהארס של עצמם אבל אני לא מאמינה בזה. יש לי חוש לאסתטיקה ולפי דעתי יש לי טעם. מאז שהייתי ילדה התעניינתי בכל מה שקשור לסגנון של לבוש וריהוט ורציתי להיות מעצבת.." נעצרה, מעתיקה מחדש, נעצרת שוב ומתחילה עם תקוות הלובן של הדף. 

מרמל בא לבקר, שמע על הבלגן של הנשיכה והכלבים. הוא החנה את הלארק בשביל העפר ונשאר לשבת בתוכה עד שיצאה אליו קורין, התיישבה לצידו במושב הקדמי. האמא יצאה למרפסת כמה פעמים והביטה מרחוק במכונית, בראשיהם הסמוכים בתוך המכונית, מחכה. מרמל הביא לקורין מתנות: טבעת משובצת באבן אופל וורדרדה וזוג עגילי אופל תואמים. הוא נסע, אבל הגיע שוב לפנות ערב, לבוש בז"קט, מדיף ריחות טובים. הם יצאו ל"מסעדת פאר", אמר מרמל, לקחו את התינוק הישן איתם, עטוף בשמיכה, ואת פט ופטישון בסלסלה שלהם. האמא סידרה את ערימות הבגדים והנעליים בסדינים, כרכה וקשרה אותם טוב טוב, שיהיו מוכנים למחר או לאותו יום באישון לילה, לא ידעה: "הוא קונה אותה, את זאת, עוד פעם הוא קונה אותה עם הקצת צעצועים," אמרה.        

מתוך "קול צעדינו"