מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
כל אנשי המלך / רוברט פן וורן
באחד הטורים האחרונים שלו סייד קשוע מתאר איך הוא הולך לחנויות ספרים בירושלים וממציא תירוצים מפה עד להודעה חדשה כדי לקנות קלאסיקות שהוא מתבייש להודות שהוא מעולם לא קרא. יש איזושהי קונספציה נוראית שכל מי שכותב חייב לקרוא את כל הקלאסיקות, את כל מה שאי פעם הוגדר כקאנוני, אחרת הוא יהיה בור מוחלט והכתיבה שלו תסבול.
אישית, אני מאמין שלא באמת קיימת רשימה של ספרים שחייבים לקרוא. בכלל, להגיד שמישהו “חייב לקרוא” ספר זו אמירה מאד בעייתית. אנשים צריכים לרצות לקרוא, לא לקרוא מתוך הכרח. אולי זאת הסיבה שעד היום אני נרתע מקלאסיקות שכולם אומרים לי שאני חייב לקרוא. לכן, למשל, עד היום לא קראתי שום דבר של עמוס עוז או של א.ב. יהושע. ועדיין, רק בגלל שמישהו אומר שאתה חייב לקרוא משהו, לא אומר שצריכים לפסול את הספר. לכן החלטתי לנצל את השנה הזאת בסין כדי להשלים קצת פערים. אני עדיין לא רוצה לקרוא את עוז או את יהושע, אבל התחלתי לקרוא את דיקנס, התחלתי לקרוא את האנתולוגיה של סיפורי מד”ב קלאסיים שעם-עובד הוציאו מחדש, ואתמול סיימתי קלאסיקה אמריקאית מודרנית: All the King’s Men מאת Robert Penn Warren.
הספר, שיצא ב-1946, מתאר את עלייתו ונפילתו של פוליטיקאי אמריקאי טיפוסי בשם Willie Stark . בשום מקום בספר לא מצוין בדיוק באיזו מדינה הוא פועל, אך מדובר באחת ממדינות “הדרום העמוק”. בעיבוד קולנועי שיצא לא מזמן החליטו שמדובר במיסיסיפי. שיהיה, זה לא באמת חשוב. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עיתונאי נכשל בשם Jack Burden שנהיה אחד המזכירים של סטארק. זהו אחד המספרים הכי פטפטניים שאי פעם פגשתי בספרות. הוא מתפלסף כל כך הרבה שספר שצריך היה להיות 250 עמודים התנפח לממדים של 661 עמודים בסופו של דבר. קולו של המספר דומה מאד לקולם של הבלשים משנות הארבעים, אלו של Raymond Chandler ו- Dashiell Hammett והסיבה היחידה שהפטפוטים שלו נסבלים היא שיש לו יכולת תיאורית יוצאת דופן. זה מתבטא בדברים הקטנים ביותר, כמו העובדה שהוא אף פעם לא יקרא ל-highway בשמו, אלא תמיד יתאר אותו כ-white concrete slab, תיאור שאוטומטית מערב בתוכו את דעתו של המספר. התיאורים של ג’ק כל-כך מדויקים וכל-כך סוחפים שהעמודים חולפים בלי לשים לב, למרות שהברבורים שלו יכולים לתפוס פסקאות באורך של עמוד או שניים כל פעם.
ומסר? הספר נותן לכם לבחור בין כמה מסרים שונים: פוליטיקיאים הם בני-אדם, האמת היא לא תמיד האופציה הנכונה, היא לא תמיד משחררת, הבוחרים יסבלו פוליטיקאי נואף אבל לעולם לא יסבלו פוליטיקאי גרוש (זוכרים את הבלגן שהיה כשאהוד ברק התגרש?). הספר אפילו מסתיים בסיכום של המסרים השונים, כדי להקל עליכם את העבודה. אולי המסר שהכי אהבתי, ושהמספר דאג לכתוב בצורה מילולית כדי שאף קורא לא יוכל לפספס אותו, הוא זה: “תהליך כתהליך לא יכול להיות טוב מבחינה מוסרית או רע מבחינה מוסרית. אנחנו יכולים לשפוט את התוצאות, אבל לא את התהליך. הסוכן שהוא רע מבחינה מוסרית עשוי לבצע את המעשה שהוא טוב. הסוכן שהוא טוב מבחינה מוסרית עלול לבצע את המעשה שהוא רע. אולי בן-אדם צריך למכור את נשמתו כדי לזכות ביכולת לעשות טוב.” זה משהו שכדאי לחשוב עליו בבחירות הבאות.
בדקתי ומסתבר שי”א בן דן תרגם את הספר לעברית אי שם ב-1954 (כשזה עוד היה בסדר לקרוא לה תשי”ד). אני מקווה שהתרגום לא הורס את השפה התיאורית של ג’ק, ואם כן – אולי הגיע הזמן לתרגם את הספר מחדש.
ברוך הבא, אור,
ותודה על רשמי הקריאה.
הכל כאן איזה מן ביצת מחמאות עד צוואר – מה, אמיר, אתה כאיש ספר לא יכול לומר את האמת על "הקונספציה הנוראית"?
טוב, אתה גם לא חייב לאכול בסכין ומזלג, זה פשוט הופך אותך בן תרבות.
לא לקרוא קלאסיקות ועוד להפוך את זה לאג'נדה
זאת מחלתו של הדור הצעיר שמנסה לכסות על מערומיו באיצטלות של תרוצים
הידעת שבצרפת בשנה ראשונה באוניברסיטה חובה ללמוד את הקלסיקות של הספרות הצרפתית?
אני תמה לאן עוד תיקח אותנו הזחיחות הישראלית הפסבדו אינטלקטואלית!!!
ולי מתחשק כל היום לקרוא ל"אשה"
מה יש?! בא לי
שלום לך מגיב אנונימי,
בדרך-כלל, לפני שמגיבים, רצוי לקרוא גם את הפסקה השנייה. עדיף גם את השלישית, ולא יזיק לקרוא עד הסוף.
אני אחזור על המסר המרכזי שלי (מהפסקה השנייה, אגב): אנשים צריכים לקרוא מה שהם רוצים לקרוא, לא מה שאומרים להם לקרוא. אם תקרא הרבה, אם תקרא כל הזמן, בשלב מסוים תקרא גם קלאסיקות. זה תהליך טבעי. אני התחלתי מחסמב"ה ומננסי דרו, המשכתי למותחנים ובשלב מסוים הגעתי גם לקלאסיקות. אני עכשיו קורא את "מובי דיק", ספר שמצריך המון סבלנות. לא הייתי מצליח לקרוא אותו לפני כמה שנים. האם זה אומר שגם אתה לא? לא. כל אחד וקצב הקריאה שלו.
אגב, ראיתי שתרגמו לאחרונה את "כמו רומן" של פנאק. הספר מוקדש לסוגיה של מה ואיך צריך לקרוא. מומלץ בחום.
והערה כללית וקבועה, מר אנונימי: אני חותם את שמי על כל פוסט שאני כותב. קוראים לזה לקיחת אחריות.
"אם תקרא כל הזמן, בשלב מסוים תקרא גם קלאסיקות"
באותו אופן, אתה יכול להתחיל לאכול בסכין ומזלג בגיל שישים ועד אז לאכול כל החיים בידיים.
אם זה בסדר בעינייך – שיהיה לך לבריאות ובתיאבון.
אין לי מושג מי השניים האחרים, אני אשת הסכו"מ.
ולקיחת אחריות זה רק החמאס וחיזבאללה. אנחנו מנהלים כאן דיון, לא פיגוע המוני, בחור חביב.
שלום שוב למגיב האנונימי,
מתגובתך האחרונה אני מבין שיתכן שמדובר בשני מגיבים אנונימיים (ואולי את בכלל מגיבה). זו רק אחת הבעיות שנוצרות כאשר לא מציינים את שם הכותב. לא רק החמאס והחיזבאללה יכולים לקחת אחריות – כל אחד צריך לקחת אחריות על מעשיו ודעותיו הוא.
מילא אם היית מביע דעות אנטי ממסדיות והיית מפחד שמא המשטרה החשאית תאתר ותכלא אותך. מילא אם היית בן מיעוט כלשהו שמנודה מהבמה הספרותית ולכן צריך להתחזות בעזרת שם עט (ראה ג'ורג' אליוט, למשל). במקרים כאלה שמות עט הם הכרחיים ומגינים על הכותב. עדיין, שים לב שגם אז הכותב חותם בשם כלשהו, וניתן לקשור בינו לבין דברים שהוא יכתוב בהמשך.
שנמשיך עם דימויי הטרור? כן, אנחנו מנהלים דיון, אבל מדובר בדיון עם רעול פנים.
ואני לא רואה שום בעיה בכך שאדם יתחיל לקרוא את מה שמוגדר כ"קלאסיקות" רק בגיל שישים. אם זה אומר שעד אז הוא קרא ספרים אחרים – רומנים, ספרי מתח, ספרי היסטוריה, אסופות מאמרים, רומני משרתות, קומיקסים, ספרי נוער וכל סוגה אחרת – אז אין לי שום בעיה איתו. זה אדם שיוכל לספר לי על ספרים שאני לא קראתי, כי כל אחד קורא ספרים אחרים, לכל אחד יש עולם ספרותי משלו. אם כולנו היינו קוראים את אותם הספרים, היינו יכולים לדבר אחד עם השני רק על אותם הספרים. אישית, זה נשמע לי כמו עולם קצת פחות מעניין.
יום טוב,
אור
קראתי בנשימה אחת 🙂
תודה