מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
לפני שבועיים נגה התחילה לתכנן את סדר פסח. החלטנו להיות נחמדים ולהזמין את הישראלים האחרים שגרים בשיאמן לארוחת ערב במסעדה המהפכנית ולהביא איתנו הגדות וחומרים אחרים. המסעדה המהפכנית נבחרה גם בגלל שהאוכל שם טעים במיוחד וגם בגלל שהם מגישים לחם-תירס – תחליף מצויין וטעים הרבה יותר, לדעתי, למצות.
יום לפני הסדר ירדנו לסופרמרקט שמתחת לבניין שלנו וחיפשנו צלחת מחולקת, מהסוג שמגישים בה ארוחות סטודנט במסעדות השכונתיות. “ארוחת סטודנט” היא כינוי כולל שלנו לכל ארוחה שכוללת, על צלחת אחת: אורז, ירקות ובשר כלשהו. בניגוד לרוב המנות הסיניות, מנה כזו מיועדת לאיש אחד בלבד.
ובכן, צלחת מחולקת לא מצאנו, אבל כן מצאנו קופסת tupperware מחולקת, כמו קופסאות הבנטו היפניות. קנינו ביצה קשה שהתבשלה בתה (דומה מאד לביצים החומות בישראל), פולקה, חסה (מרור), תפוח-אדמה (כרפס), ונגה אפילו הכינה חרוסת. התוצאה לפניכם:
בסופו של דבר, מסיבות אלו ואחרות, הישראלים האחרים ביטלו לנו. קשה לומר שהתאכזבנו – אני, כידוע, לא מחבב בני-אדם יותר מדי, וגם ככה פסח הוא חג משפחתי. באותו הקשר, אני לא מבין את המטיילים הישראלים שנוסעים לחו”ל ומשתתפים בסדרי הפסח של חב”ד. רק בגלל שאני מוקף בזרים שמדברים סינית, זה לא אומר שזר שמדבר עברית פתאום הופך לבן משפחה. הוא עדיין זר, אני עדיין לא מכיר אותו, ואין שום סיבה שאני אשיר אתו את “חד גדיא”.
אנחנו, אגב, כן שרנו את “חד גדיא”, מוקפים ברעש ובהמולה של המסעדה המהפכנית. הגענו בלילה די מטורף עבורם והמלצריות המסכנות בקושי עמדו בקצב. מאחורינו ישבה קבוצה מופרעת לגמרי של זוגות נשואים. כשהמנות שלהם לא הגיעו מספיק מהר הם התחילו לצעוק על המלצריות ובסופו של דבר הם נרגעו רק אחרי שאחת המנהלות חילקה להם קרטונים של סיגריות. ככה יצא שקיבלנו גם ארוחה טעימה וגם מופע.
קראנו את ההגדה (לפחות, נגה קראה – אני דפדפתי ונהנתי מגילויי פולניות כגון: “ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.”) ואכלנו צלי עם תפוחי-אדמה, ירקות מאודים, לחם-תירס ובטטות מזוגגות בסוכר. כשהגענו לעשר המכות קראנו אותן לפי הסדר ולאחר כל מכה טבלנו זרת בכוסית תה.
ועל זה נאמר:
אילו הטיסנו לסין, ולא הוציאנו מבייג’ינג – דיינו.
אילו הוציאנו מבייג’ינג, ולא הביאנו לשיאמן – דיינו.
אילו הביאנו לשיאמן, ולא האכילנו לרוב – דיינו, דיינו, דיינו.
חג שמח לכולם ועיכולים קלים,
נגה ואור
ומה שבטוח ששיאמן לא קילקלה לכם את חוש ההומור ואת יכולת האילתור, ועדיין אתם בני חורין. שיהיה לכם טוב ושמח.
ממש בני תורא. חג שמח!
שלום אור,
תודה על חוויות סין שאתה החולק איתנו ממרחקים…
שמחה לקרוא וטוב לשמוע ממך,
חג שמח
עדנה
אחלה תורא אור ונגה
חג שמח ומועדים שיאמנים לשמחה
אחלה אכלא לתורא! חג שמח!
כמה נחמד המגש הזה… והתיאור החי.
חג שמח נגה ואור.
"אתה, כידוע, לא מחבב בני אדם במיוחד?" ידוע למי? ואת מי זה מעניין