צייר המלמחות בבלוג של רן יגיל

שלשום, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, פרסם רן יגיל את סיפורי “צייר המלחמות” בבלוג שלו ב-NRG.

להלן שלוש הפסקאות הראשונות מהסיפור:

צייר המלחמות

צייר המלחמות סוגר מאחוריו את דלת הכניסה ומניח במחסן את תיק הגב הגדול והמרופט שמלווה את שירות המילואים שלו בחמישים השנים האחרונות. הוא חולץ את נעליו ושולף את חולצת המדים הדהויה מתוך מכנסיו המאובקים. הוא נזכר בימים עברו בהם אשתו הייתה מחכה לו בכניסה וממהרת לפשוט ממנו את המדים המלוכלכים כדי לזרוק אותם לכביסה; היא נהגה להתלונן שהם מריחים כמו הצבא, ושלאותו ריח אין מקום בחיים האזרחיים. אבל אשתו נפטרה לפני יותר מחמש שנים, ילדיו מתקשרים שבוע מראש לפני שהם מביאים את הנכדים לביקור, וחבריו המעטים נעלמו בהדרגה, בלי להשאיר כל זכר לקיומם. הדירה מדיפה ריח נקי – אף אחד לא מחכה לו במטבח, בסלון או בחדר השינה.

הצייר נכנס למטבח, מוזג לעצמו כוס מים ופותח את דלת המקרר. לאחר סקירה מהירה של תכולת המקרר הוא מחליט שהוא לא רעב ושעדיף שיתרחץ קודם. הוא יוצא מהמטבח, מדליק את הדוד ומתיישב על הספה בסלון. משועמם, הוא מניח לעיניו לשוטט על פני הסלון עד שהן נחות על כן הציור שעומד בפינת החדר, מכוסה בפיסת בד שחור.

צייר המלחמות, שנודע בעיקר בזכות האיורים הרבים שתרם במרוצת השנים לספרי ילדים, חזר היום משבוע מילואים במוצב קרבי מחוץ לג’נין. מאז מבצע סיני מלווה צייר המלחמות את כוחות צה”ל ומנציח בציוריו את הקרבות הרבים ששוטפים את הארץ שנה אחרי שנה. שירות המילואים האינסופי שלו לקח אותו למקומות כמו ג’וּניה, ג’זין, ועכשיו גם ג’נין. אותם מכחולים שבימים שקטים מציירים חיות צבעוניות ודמויות מחייכות, נרתמים פעם אחר פעם לצייר טנקים בוערים וחיילים מותשים. שבוע של ימי פעילות עמוסים עם הקצינים הצעירים בג’נין וחייליהם הצעירים עוד יותר מילא את מחברת הרישומים שלו בעשרות סקיצות חדשות לציורים שיהיו חלק מסדרת “האינתיפאדה החדשה”.

*****

את הסיפור המלא תוכלו לקרוא או בספר, שנקרא גם הוא “צייר המלחמות” (הוצאת טובי, 2009), או בבלוג של רני.