סבינה מסג משוררת ומתרגמת
לאחרונה אני טרודה מאד בענייני משפחה ומבלה את מרבית זמני באוטובסים בינעירוניים. לפעמים זה די נעים: אני מתרווחת במושב מרופד, קונה קפה לדרך ,פותחת את המחברת… ומתחילה בדו"חות על השינויים בטבע. הנה שיר טרי—שיר של חדש חשוון.
אִפּוּר מַמָּשׁ!
הַבֵּט אֵיךְ
פְּנֵי הָאֲדָמָה
מוֹחִים אֶת
אֲפֹר הַחֲצָבִים מִן הַלֶּחִי
וּמוֹרְחִים אֶת
הָעֵשֶׂב הֶחָדָשׁ!
נהדר סבינה כל כך ירוק מצידך. את רואה בשביל כולם ומצלמת.
תודה, מירי. הירוק הטרי שמכסה פתאם את צלעות ההרים והגבעות… משובב נפש. והגשם… בכלל, החרף מתחיל טוב!
כמי שגם מרבה בנסיעות בינעירוניות, אני רואה אותם מראות, רק שאיני יודעת לנסח זאת יפה כמוך…
חיפאית יקרה, שילשום נסיעתי היתה לחיפה, עם כתבי הנזיר שלנו בתיק. הכוונה היתה לעלות לסטלה מאריס …. אבל זה נדחה.
את כזאת משוררת טבעית. באופן דו משמעי.נפלא.
תודה, איריס.
זה נראה לי האתגר: לכתוב את 'הלא סקסי'- את הפשוט והטבעי והיום יומי, את צידי הדרך מחלון האוטובוס.
ציטוט מעצמי:
"אישה מביטה
במראה ומסמיקה את לֶחְיָהּ
העולם מביט בשלולית של מים
ומנסה גם הוא
לאַפֵּר את
עונת המעבר"
י.ע
איזה יופי של שיר כתבת!
ושירך, סבינה, שיר טבע יפה ומעודן
יוסף, זה אתה?
יופי של שיר! אשמור אותו ליד הדיר שלי.
זה וואלה אני.
מקסים! סיפרת לנו איך האדמה מתאפרת!
היי סבינה
יש שינויים…
איפור ממש.
להתראות טובה
האמת סבינה, יש איזה לוקסוס מאוד נרציסיסטי בצורה שאת חיה – כאילו לא עושה כלום, רק כותבת שירים ועוש שירים, כאילו שאין שום דבר בחיים חוץ מהכנרת. לא מכאובי לב, לא עניי העיר, לא מדינה תקועה.
עיני לא צרה בך – אבל האם חשבת לעשות משהו מועיל לחברה? משהו בשביל מישהו?
קצת מעייף כל הזמן להיות רק בחברת מילים מילים, לא יודעת למה, פתאום ההתעסקות במילים כאילו אין שום דבר חשוב יותר בעולם הכניסה אותי למין ייאוש פתאומי…