נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
מתנצלת שהשיר נכנס ליממה הקודמת. השעון הטעה אותי.אתנזר כמה ימים.
בעבר, סבינה, נהגו לחקוק גומחה קטנה במצבת הקבר, בצורת כחי. ששימשה לאיסוף הטל שבאחרית הימים יחיה את המתים…
איזו פיסת מידע מדהימה! תודה, רות.
אמש באוטובוס הלילי מירושלים לגינוסר שמעתי מישהו מזוקן מסביר לנהג על הנוזל שצפון בו ה די אן אי שקשור לעצם הלוז ולתחית המתים– יש קשר?
סבינה, גם אני חש, כמו אהוד, שהטור האחרון אינו מוסיף. בלעדיו– השיר מושלם.
עקיבא
עקיבא — קביעות פשוטות שפעם הספיקו כדי להיות אייקו, לטעמי, לא מספיקות היום. צריך קצת תיחכום וקצת רגש אנושי.
בשבילי השיר מתרחש בין המלה שוטה
למלה שותה.
"סנפ-שוט" מדהים…
לא יודע להסביר ,אבל מאד יפה
בלי השורה האחרונה זהו הייקו יפהפה..
מצד שני אפשר להבין את הרצון האנושי (ולעתים הנואש) להיות חלק מהטבע…
סבינה
כל כך זך, מזכיר את המן במידבר.
להתראות טובה
טוב ששותה ולא שוטה. למרות שמול היופי המתואר החכם והנפלא אני מרגישה לפעמים קצת שוטה.