נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
שאלתי את עצמי: אם לא הייתי יודע מי הוא אותו אהרון, ומה הקשר שלו למשוררת . האם עדיין הייתי חושב שזה שיר נהדר?
התשובה היא: כן!
מכיוון שאין חשיבות בשיר הזה לסביבה הגאוגרפית או לקשר הרשמי בין שני הגיבורים.
מדובר בו בהסתכלות חודרת במאבק נפשי קיומי של אדם ,ובאדם אחר המנסה להציע לו עזרה.
יפה מאוד ונוגע ללב.
אכן, היכולת למצוא עניין בזוטות החיים, הוא שלרוב מאפשר לחוות את טעמם. ולמרבה הצער, לא קל להעביר זאת לזולת, או אף לעצמנו, לפעמים…
ונזכרתי בשיר "החתול" של דליה רביקוביץ, שבו היא מתארת צפייה מזדמנת בחתול טריקולרי, מחלון דירתה בעת שהייתה שרויה, ככל הנראה, בדיכאון, והיא מסיימת את השיר במילים: "החתול הציל את חיי".
איחולים להשבת הטעם והצבע…
נוגע ללב ומלא אהבה
בכל זאת אשאשל שאלה אפיקורסית שמטרידה אותי תמיד ומנטרלת חלק גדול ביצירתי : האם מותר לנו לחשוף אנשים אחרים? האם שאלת אותו רשות? אני מסתכנת באיבוד ידידותך , אבל …..
כמו שגיורא כתב השיר בעצם אוניברסלי וחשוב לכל השואלים את עצמם כל בוקר ואוהביהם.
מירי, התשובה היא — לא. הוא לא יודע על השיר הזה ועל רבים אחרים. היה קשה לספר לו אפילו על הספר שזה עתה יצא ושעל העטיפה יש ציור שלו, בגלל הכותרת (וכמובן התכן) "מונוגמיה עילית".
סיפרתי לו לאחר מעשה לאט לאט. אמרתי לו שכלנו יודעים ששירים על יחסים שכל כולם יופי-טופי אינם משכנעים ושהייתי מוכרחה ללהיות קצת חשופה. הוא הבין. אבל איני עומדת על זה שיקרא את הספר ההוא. במקום זה הוא עוזר לי לבחור את שירי הכנרת לספר הבא.
תודה סבינה על התשובה הכנה. אני תמיד מתלבטת עם הנושא והדרך שלך בהחלט נראית לי שהרי כמו שענית איפה שהוא לתגובות , השיר איננו רק אישי
משהו עושה אותו מתאים לאחרים וזה כוחו .
מירי
סבינה, שיר מרגש. הדימוי המרכזי של החתול יפה כל כך. מאוד דיבר אליי. ובאשר להערה של מירי, אנחנו תמיד כותבים על קרובינו, יקירינו ואהובינו, גם אם אנחנו מרחיקים עדות ומתחפשים. ספרות עושה זאת תמיד. קפקא ואבא שלו, משה שמיר ואחיו, ועוד עשרת אלפים דוגמאות. שבוע טוב, רני.
למרות ולצד כול הנופים המדהימים שאת פותחת ופורסת כאן בשירייך כמו מניפה מלאה בצבע וטבע.
בכול זאת, השורה הזאת שלך, ועוד שורות
"משירת העשבים שלך" כה עצומה ומרטיטה לא פחות מהנופים המדהימים שאת כותבת עלהם.
שני השירים האחרונים שלך, זה והאחרון עוררו בי עצב, אבל עצב שמחבק, ולא עצב שמחליש. וזה הכוח שאת מעניקה, זאת המתנה סבינה יקרה.
שלך תהל
מי אמר ששירה היא לא דבר שימושי? "בוא שב בעשב", כל כך יפה ופשוט ונחוץ (במיוחד ליצורים אורבניים כמו רבים מאיתנו),
"בהה והחיים יתקרבו", והם מתקרבים כשקוראים בשיר הזה.
וישנו החתול, מתוק כזה, מתפנק, מישהו שצריך מישהו.
שיר מרנין נפש ויותר מזה, וגם הספר החדש, הוא פה אצלנו על השולחן, ומדפדפים בו, וקוראים, ובאה רוח אחרת מרחוק רחוק למרכז העיר…נשיקות סבינה!
אוי סבינה , החסרתי פעימה !
כל כך פשוט כל כך עצוב
שיר נפלא
שבת טובה
תודה, ריקי. כנראה ששיר טרי, על בני אדם, מרגש יותר משיר ישן על אלהים (כמו הקודם שהיה לי כאן).
כל כך הרבה מכיל השיר הזה, סבינה. מרגש.
תודה, תלמה. השירים האהובים עלי ביותר– הם מעט המכיל את המרובה.
"כמו חתול שצריך חברה" – התקרבתי לשיר…ורציתי לצטט וראיתי שזה את כולו…
איזו חתולה את!
תמונת החתול המתקרב יפה כל כך ונוגעת ללב.
רק טוב שיהיה.
כשאני יושבת בחוץ על המדשאה מול הכנרת, הם תמיד מתקרבים , החתולים הזרים.
וואו! איזה שיר חזק ונוגע.
אליענה, אני שמחה שהשיר נגע בך. אני רוצה כל הזמן להוכיח שהיחסים אדם/טבע לא פחות חשובים מיחסי אדם/אדם, אבל אנשים מתרגשים יותר משירים על בני אדם.
סבינה, השיר הזה חזק ונוגע, מאוד
תודה, חני.
שאלתי את עצמי: אם לא הייתי יודע מי הוא אותו אהרון, ומה הקשר שלו למשוררת . האם עדיין הייתי חושב שזה שיר נהדר?
התשובה היא: כן!
מכיוון שאין חשיבות בשיר הזה לסביבה הגאוגרפית או לקשר הרשמי בין שני הגיבורים.
מדובר בו בהסתכלות חודרת במאבק נפשי קיומי של אדם ,ובאדם אחר המנסה להציע לו עזרה.
אני לא מרגישה טוב עם לכתוב על קרובי. אהרון לא יודע על השיר הזה. אני מראה לו לפעמים את הפעילות בבלוג, אך את זה לא אראה.
מעדיפה לפרסם שירי מקום וטבע, אבל …
לסבינה
מה שרציתי לומר הוא שאת יכולה להוריד את ההקדשה ועדיין ישאר שיר מצוין.
כמה קושי, ועם זאת – כמה רוך, מנת חלקו של השיר היפה הזה.
סבינה, השיר חזק מאד ונוגע בשורשי מהות הקיום האנושי, גם אם לא נקרא לו אהרון.וניתנחם בהפוגות בין קרב לקרב.
תודה, אורה. אכן יש מצבים שהם כלל אנושיים. זה גם מה שעוןשה שיר לשיר ולר וידוי אישי.
תודה, שחר-מריו.
תודה, שחר-מריו.
יפה מאוד ונוגע ללב.
אכן, היכולת למצוא עניין בזוטות החיים, הוא שלרוב מאפשר לחוות את טעמם. ולמרבה הצער, לא קל להעביר זאת לזולת, או אף לעצמנו, לפעמים…
ונזכרתי בשיר "החתול" של דליה רביקוביץ, שבו היא מתארת צפייה מזדמנת בחתול טריקולרי, מחלון דירתה בעת שהייתה שרויה, ככל הנראה, בדיכאון, והיא מסיימת את השיר במילים: "החתול הציל את חיי".
איחולים להשבת הטעם והצבע…
לא הכרתי את השיר הזה. אחפש אותו. לפעמים מתחשק לי לאסוף שירים על פי נושאים, ליצור מחזורים של אמירה מתפתחת– בלי לציין את שמות הכותבים.
איזה שיר!
ואיזה אהרון! צייר מופלא!
ואיזו סבינה!
את חייבת להעלות פה כמה ציורים שלו…
סבינה יקרה, נאמר כאן הכל.
את חכמה ואמיצה.
תודה, יקירתי.
תודה, יוסי. אלמד איך עושים את זה.
נוגע ללב ומלא אהבה
בכל זאת אשאשל שאלה אפיקורסית שמטרידה אותי תמיד ומנטרלת חלק גדול ביצירתי : האם מותר לנו לחשוף אנשים אחרים? האם שאלת אותו רשות? אני מסתכנת באיבוד ידידותך , אבל …..
כמו שגיורא כתב השיר בעצם אוניברסלי וחשוב לכל השואלים את עצמם כל בוקר ואוהביהם.
מירי, התשובה היא — לא. הוא לא יודע על השיר הזה ועל רבים אחרים. היה קשה לספר לו אפילו על הספר שזה עתה יצא ושעל העטיפה יש ציור שלו, בגלל הכותרת (וכמובן התכן) "מונוגמיה עילית".
סיפרתי לו לאחר מעשה לאט לאט. אמרתי לו שכלנו יודעים ששירים על יחסים שכל כולם יופי-טופי אינם משכנעים ושהייתי מוכרחה ללהיות קצת חשופה. הוא הבין. אבל איני עומדת על זה שיקרא את הספר ההוא. במקום זה הוא עוזר לי לבחור את שירי הכנרת לספר הבא.
תודה סבינה על התשובה הכנה. אני תמיד מתלבטת עם הנושא והדרך שלך בהחלט נראית לי שהרי כמו שענית איפה שהוא לתגובות , השיר איננו רק אישי
משהו עושה אותו מתאים לאחרים וזה כוחו .
מירי
לגבי אי השיתוף של העשייה האמנותית עם בן הזוג, אני חווה אותו קבוע ורגילה לכך. את נפלאה סבינה ביחסך לחיים, לטבע ולאהובייך . תודה
שיר יפה חם ואנושי
מרגש, מזמן, ורק גורם לי לרצות ללכת החוצה קצת:)
נכון, תמיד טוב לצאת החוצה, לקחת זמן בהייה.
יפה, פשוט, ומרגש
תודה, תמי.
היי סבינה
יש בך יכולת לאהוב ולהכיל
ליראות
ולא להשלים.
זה מחמם את הלב איך את מזמינה אותו.
מחבקת אותך
טובה
תודה, טובה. כמה יפה התגובה שלך.
סבינה, שיר מרגש. הדימוי המרכזי של החתול יפה כל כך. מאוד דיבר אליי. ובאשר להערה של מירי, אנחנו תמיד כותבים על קרובינו, יקירינו ואהובינו, גם אם אנחנו מרחיקים עדות ומתחפשים. ספרות עושה זאת תמיד. קפקא ואבא שלו, משה שמיר ואחיו, ועוד עשרת אלפים דוגמאות. שבוע טוב, רני.
רן, בא לי לאסוף את השירים שהגבת עליהם וללמוד מזה משהו. תודה.
סבינה, ד"ש לאהרון. בריאות ושקט שיהיה לכם
תודה, איריס.
השיר מכמיר לב ,סבינה, וכמה חמלה יש בו
תודה, חנה.
כמהיפה וחנון השיר ובו כוח מרפא.
סבינה יקרה
" בהה
והחיים יתקרבו"
כול כך ריגש אותי.
אני אוהבת שאת מקרבת אותי אל העשבים שבתוכך
למרות ולצד כול הנופים המדהימים שאת פותחת ופורסת כאן בשירייך כמו מניפה מלאה בצבע וטבע.
בכול זאת, השורה הזאת שלך, ועוד שורות
"משירת העשבים שלך" כה עצומה ומרטיטה לא פחות מהנופים המדהימים שאת כותבת עלהם.
שני השירים האחרונים שלך, זה והאחרון עוררו בי עצב, אבל עצב שמחבק, ולא עצב שמחליש. וזה הכוח שאת מעניקה, זאת המתנה סבינה יקרה.
שלך תהל
מי אמר ששירה היא לא דבר שימושי? "בוא שב בעשב", כל כך יפה ופשוט ונחוץ (במיוחד ליצורים אורבניים כמו רבים מאיתנו),
"בהה והחיים יתקרבו", והם מתקרבים כשקוראים בשיר הזה.
וישנו החתול, מתוק כזה, מתפנק, מישהו שצריך מישהו.
שיר מרנין נפש ויותר מזה, וגם הספר החדש, הוא פה אצלנו על השולחן, ומדפדפים בו, וקוראים, ובאה רוח אחרת מרחוק רחוק למרכז העיר…נשיקות סבינה!