תש"ע
מְפַנָּה הַצִּדָּה
אֶת הָרִיב הָעַצְמִי-לְאֻמִּי-עוֹלָמִי
וְנוֹעֶצֶת אֶת עֵינַי, שִׁנַּי ,הַכֹּל,
בִּבְשַׂר הַפְּרִי הָאָפִיל
שֶׁל עוֹד 'הַתְחָלָה רַעֲנַנָּה'
כְּמוֹ שֶׁמְּסִירִים בְּסַכִּין
אֶת נְגִיסַת הַצִּפּוֹר
הַמַּתְחִילָה לְהַרְקִיב
מִגוֹייַאבַה רִאשׁוֹנָה לָעוֹנָה.
יפה מאד
תודה, איריס. האם את מאוהבי הגוייאבות? הרי העולם מתחלק לאוהבים ושונאים.
סבינה שאלה
מה זה פרי אפיל
אוהבת את דימוי הגוייבה והסרת הרקבון בסכין.
פרי שמבשיל באיחור
היי סבינה
נחמד הגוייבה… כל כך מילה מצחיקה ותופסת את הלב.
להתראות
טובה
נכון, אני מתה על הטעם והריח והכל… אבל המלה עצמה גוייאבה!
סבינה, אהבתי את הניגוד בין האישי ללאומי כמו שהוא משתקף בשיר. הרצון לסגת אל תוך העצמי בחברה לאומית כמו החברה הישראלית. למצוא שקט בתוך הכאוס הגדול.
אהבתי
תודה, כרמית. כן, איך לחוש התחלה רעננה כשכל הקונפליקטים באויר? ובכל זאת אלה הם חיינו והם לא יחכו עד שהבעיות תיפתרנה.
סבינה, כמה נכון לשים את ה'התחלה הרעננה' במרכאות שהרי היקום מתגלגל במעגלים ומה שהתחלה רעננה לאחד הוא סוף עייף לאחר.
אוהבת גויאבות. והשיר על ראשית כרוכה באחרית [תש"ע] ועליהן מחזיר את ניחוחן המיוחד. תודה.
רות, איזה יופי שאת מאוהבי הפרי הנפלא ושנוי במחלוקת הזה! ממש אחוה.
בעיקר קשה להרגיש רעננו בגלל הגיל הארועים הבעיות…
בעיקר קשה להרגיש רעננו בגלל הגיל הארועים הבעיות…
כשאת במטע הגוייבות
העולם מת
מזכיר לי ידידה שלי גסת הרוח, שאמרה לי פעם
כשאני מחרבנת
העולם מת
יפה, ההתעלמות הזו מהנעשה (גם אני מתעלם. ככה זה, בהתחלה אני מדחיק, אח"כ מתעצבן), תוך התמסרות לפרי, 'נגיסת הציפור' – דימוי יפהפה!
שתהיה שנה עשר, כמו שאומרים
שתהיה שנה עשירה