סבינה מסג משוררת ומתרגמת
חֹל הַמּוֹעֵד
תְּמָרִים
חוּמִים, בְּשֵׁלִים עַד כְּלוֹת,
מַמְטִירִים
וּמַמְתִּיקִים אֶת הָרְגָבִים.
הַמַּנְגּוֹ
הֶאָפִיל
כּוֹפֵף אֶת הַבַּדִּים.
הַתְּאֵנִים
כְּבָר נִמְלְאוּ בִּנְמָלִים .
הָעֲנָבִים
הָיוּ לְצִמּוּקִים.
הָרִמּוֹנִים
הַמְפֻצָּצִים ,
מְצִיצִים מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר—
מְרַגְּלִים מֵאֶרֶץ הַיַלְדוּת .
גַּם הַשָּׁמַיִם
מַבְשִׁילִים פֵּרוֹת עָנָן
עֲסִיסִיִּים
וְרֵיחַ גוֹייַאבּוֹת מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם . . .
הי סבינה. את כל כך פורה. תרתי משמע. הפירות שלך עושים לי את זה. וגעגוע.
היום עליתי לאוטובוס תוך אכילת גוייאבה… והנהג התרגש מריח הילדות שמזמן לא עלה באפו. חשבתי איזה חסך זה לחיות רחוק מעצי הפרי, לא להתכופף להרים גוייאבה, תמר, פיקן, מנגו…
את יודעת. זה כל כך נכון. זה אחר. אני בצפון ארה"ב עכשיו, ואין לי מושג מאיפה זה בא, אבל יש ריח מתקתק באוויר. אולי של המייפל. וזה ריח טוב. אבל זה לא הריח שלי.
שיר סוף קיץ נהדר. ומריחים כבר את הגשם, מרגישים אותו בא מהעננים הבשלים
כמה שאני חיה בטבע וערה לפריחות ולריחות… אני , כמו הרבה משוררים לפני, מתגעגעת לעוצמות שכל זה עורר בעבר . פעם ריח הגשם היה אקסטזה. עכשו שמחה שקטה.
איזה כיף לקרוא את שיריך ,סבינה,שהם חלקת אלוהים קטנה ותמה עם ניחוחות וריחות וצבעים -תבנית נוף פנימי וחיצוני כאחד. מועדים לשמחה.
הם מחזירים אותי למה שבאמת באמת חשוב
תודה חנה. זה מה שבאמת חשוב: להתכוף להרים גוייאבה או תמר, לבדוק אם לא נגסה בהם חיה אחרת… להתרומם תוך נעיצת שיניים בפרי ועינים בכנרת.
אוח סבינה,
זה הזמן להכנת ריבות
להמתיק תפילות
גשם.
את עושה ריבת גוייאבות?!