יוֹם יָפֶה
יוֹם יָפֶה .
כָּל הַיּוֹם לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה.
הַשִּׁירִים עָבְרוּ וְעָבְרוּ וְעָבְרוּ
עָשִׂיתִי הַכֹּל כְּדֵי לַעֲצֹר/ לֶאֱצֹר
— לִרְשֹׁם מַה שֶּׁאַסְפִּיק
עִם זֹאת הָיָה רָגוּעַ
לֹא הָיְתָה רוּחַ לְהָצִיק
לֹא הָיָה רֶגַע שֶׁלֹּא הִצְדִּיק
אֶת הַשָּׁנִים שֶׁהֱבִיאוּנוּ עַד הֲלוֹם.
סבינה
מבינה לליבך ולשירך
גם לי זהו יום יפה שבו הבנתי סוף סוף את הזכות והנועם שביצירה ובתקשורת את צרכניה החביבים…
:))))))))))))))))))))))))))))))))))))
שוב משפט אחרון:
את האמנות והיצירה שלנו, והתקשורת עם צרכניה החביבים-קוראים, צופים, רוכשים.
אין מה לדבר, מירי, יש להודות על הזכות לעצור את המרוץ וליצור.
מזדהה וגם מזדהה. תודה 🙂
אשריך, כמה יפה השירים זורמים.
תודה, רות. לפעמים יש הרגשה שהשירים זורמים ועוברים( הפוטנציאל לשיר)וזה די מקרי איזה מהם נכתב.
כמה שאת צודקת בעניין הזרימה והכתיבה, כמו להיות בשדה עשיר בפרחים ובפרפרים ולקלוט הכל ופה ושם להיעצר ולהבחין במשהו נוסף המשנה את כיוון הזרימה. אבל זה טיפוסי שמחמיצים בכל הסחת דעת, והדרך מתפתלת ועקלקלה מסיבות פנימיות מפתיעות.
תודה, אומי. בטוח שיש לך הרבה ימים כאלה.
יפה מאוד, שיר מעורר אופטימיות. ציפור חן נדירה במחוזות השירה
שיר הודיה מזוכך, סבינה
מועדים לשמחה לך ולשבטך!
תודה, כרמית. כן, הזכות להיות אופטימי– גם על זה יש להילחם!
איזה יופי, סבינה. שתי השורות האחרונות יש בהם כזה שקט פנימי, אמיתי.
מאוד אוהבת ימים כאלה שלא צריך לפתוח את הפה. לפעמים לא עונה לטלפונים בכוונה…לא יפה…