סבינה מסג משוררת ומתרגמת
מוקדש ליוסי וקסמן שאביו היה בעל בית הקולנוע
בגבעת עליה
נֵאוֹת הַתִּיכוֹן (מֶרְכַּז גֶּרִיאַטְרִי)
מֶרְכָּז לִקְשִׁישִׁים וְלִתְשׁוּשִׁים
בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה
שְׂדֵה הַתְּעוּפָה שֶׁל הַקּוֹלְנוֹעַ!
מוקדש ליוסי וקסמן שאביו היה בעל בית הקולנוע
בגבעת עליה
נֵאוֹת הַתִּיכוֹן (מֶרְכַּז גֶּרִיאַטְרִי)
מֶרְכָּז לִקְשִׁישִׁים וְלִתְשׁוּשִׁים
בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה
שְׂדֵה הַתְּעוּפָה שֶׁל הַקּוֹלְנוֹעַ!
אוהב אותך נורא!
יוסי
אוי, איזו ילדות היתה לנו שם… את הסרט מאדאם איקס למשל ראיתי איזה שלושים פעמים… בכל ערב עם שכנה או מכרה אחרת, שלקחה אותי איתה ככרטיס כניסה אנושי (בחינם כמובן)… ושלא לדבר על הצגות ביידיש עם פסחק'ה בורשטיין וילילאן לוקס, ודז'יגן ושומאכער, ולוס פראגואיוס שביקרו כאן בשנות השישים, ואריס סאן, ועדנה פלידל בתור עליזה מזרחי, ולהקת ביריוזקה הרוסית, וסרטים הודיים, ומאצ'יסטה המפחיד מכולם…
לקולנוע קראו גל רון, וסיפורו מעניין מאוד – המדינה העניקה לקבוצה של נכי צה"ל אדמה בקצה עג'מי, לבנות עליה בית קולנוע קייצי וחורפי. העירייה אף תיכננה שבקולנוע הקייצי הפתוח לשמים תנגן התזמורת הפילהרמונית בימות הקיץ… חלומות קרמו מסכים ובמות, ובתחילת הדרך הצליח מאוד… אלא שבראשית שנות השישים כולם ברחו לבת ים ולחולון, והקולנוע הידרדר ואף נמכר לאיזה יזם, שהפך אותו – כמה נורא – לבית חולים גריאטרי…
אבל עד היום, כשאני חולף שם, אני שומע את ג'ולי אנדרוז שרה לילדי פון-טראפ…
יוסי, אני עשיתי לי יום-כתיבה בגבעת-עליה לפני כמה הימים. את רובו ביליתי במסעדת באבאי המשקיפה על מה שהיה "חוף הברזלים", בו היינו שוחים בקייטנות בית-הספר ובו פעם כמעט טבעתי כשהשווצתי שאני יכולה לתפוש גלים כמו הבנים. אבל לקראת ערב טיילתי אל המרכז הגריאטרי וישבתי בחצר מקשיבה לנאקות כאב… וחושבת דוקא על "דיתה בת אדם"– אני זוכרת את הילדה שהייתי חוזרת מבית הספר ומתעכבת ליד התמונות בקולוע… ואיזה מסתורין היה בשם הזה, כאילו היה כלול בו כל הפוטנצייאל המפחיד/מושך של חיי המבוגרים.
חכם.
איזו אירוניה, סבינה, מנסיקה לנחיתה…
שדה התעופה של הקולנוע, צרוף שיש בו מעוף ונחיתה קשה
נכון, חני, תודה, שבת שלום ושנה טובה!!!
עוֹד תְּעוּפָה
וְעוֹד תְּנוּפָה
וְעַד לַשָּׁדֶה
שְׁבּוֹ אֵין שֵׁדִים
בְּלֵילוֹת אַרֻכִּים
לִנְסוֹק לַגְּבָהִים
וְלִצְלוֹל לְחָלוֹם
עַל הַסֶּרֶט שְׁבּוֹ
אֵינִי חָיָה.
יפה, ביחוד הסוף, לא לחיות בסרט.