בננות - בלוגים / סבינה מסג / הודו לה' כי טוב
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

הודו לה' כי טוב

 

 

         הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב

 

 

 

סִפְרוֹן הַמֶּדִיטַצְיוֹת  הַיּוֹמִיּוֹת

נוּסח הָעִדָּן-החָדָש

שֶׁנָּפַל לְיָדִי

בִּצְפַת הָעַתִּיקָה

וְשֶׁאֲנִי מַחְזִיקָהּ  (שֶׁלֹּא יִתְפָּרֵק)

בְּתוֹךְ חוֹבֶרֶת 'חַיִּים חֲדָשִׁים'

                    שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב –

 

מְחַזֵּק אֶת רוּחִי

לִזְכֹּר

  שֶׁאֱלֹהִים   עָשׂוּי  לְדַבֵּר  אֵלַי

מִכָּל פֶּה, כּוֹלֵל לִבִּי

 

וְרַבִּי נַחְמָן עַצְמוֹ מְיַעֵץ

לְהַתְחִיל לִחְיוֹת   חַיִּים חֲדָשִׁים   בְּכָל פַּעַם

וְעַל יְדֵי זֶה  לִמְשֹׁךְ  עָלַי אֶת  "אָמִיתַת  מְצִיאוּתוֹ".

 

סִפְרוֹן הַמֶּדִיטַצְיוֹת הַקָּתוֹלִי–

שֶׁלָקַחְתִּי  מִן הַמִּנְזָר בִּירוּשָׁלַיִם

בְּשֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁל מַעֲלָּה שֶׁעַל עֲטִיפָתוֹ –

מוֹרֶה לִי  לִהְיוֹת  יֶלֶד

לְהַאֲמִין שֶׁאַבָּא עוֹשֶׂה  הַכֹּל לְטוֹבָה

וְכָךְ תִּגְבַּר הָאַהֲבָה וְהַחֶמְלָה–  אִיתַן  הָאֹשֶׁר.

 

גַּם מֶחְקְרֵי הָאֹשֶׁר הָאָקָדֶמִיִּים

מְאַשְּׁרִים:

הוֹדוּ תְּחִלָּה

וְאָז יִהְיֶה עַל מַה — זוֹ הַחָכְמָה!

וּמְבִיאִים 

        מַשֶּׁהוּ בְּעִנְיַן  אֵיזֶה נוֹזֵל

                                 שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בֵּין הַתָּאִים בַּמֹחַ

שֶׁמִּתְמַלֵּא אוֹ מִדַּלְדֵּל  עַל פִּי מִפְלַס הַהוֹדָיָה…

 

וְיָהּ  אֵיךְ שֶׁזֶּה  קוֹרֵץ לִי

  אֵיךְ שֶׁזֶּה  קָרוּץ לִי

לִהְיוֹת  בְּהִתְעַלּוּת  וּבְּהַלְלוּיָהּ   מַתְמֶדֶת

גַּם כְּשֶׁהַכִּנֶּרֶת  יוֹרֶדֶת

מִתַּחַת לְכָל הַקַּוִּים

 

בְּתִקְוָה   שֶׁזֶּה יוֹעִיל יוֹתֵר

          מִן הַהַלְוָיָה   הַזֹּאת  בַּמֹחַ

נֻסַּח  אֶמִילִי

 

 

*לאמילי דיקינסון יש שיר בשם   "הִירְגַשְׁתִי הַלְוָיָה בַּמֹחַ"

 

 

 

 

20 תגובות

  1. תודה סבינה!

  2. עוברת אורח

    מה גם שהיום ה-31.8, וכבר סוף הקיץ כאן, ממש… ובערבים כבר קרירות הסתיו, ובקרוב החצבים, ומחר – הילדים, יתחילו שנה חדשה, וכבר אפשר להתחיל לפנטז על היורה ועל כנרת מתמלאת…
    ויש סימנים מובהקים, כך אומרים, לשנה גשומה…
    אז עכשיו ממש הזמן לתקווה חדשה!

  3. מה נעשה בלי אופטימיות? – נהיה, חס ושלום, נבונים?
    (ושלא ישתמע מכך שלא אהבתי את השיר. דווקא כן).

  4. …כי לעולם חסדו.

    שיר יפה.

  5. סָ סַבִּי סַבִּנָה מהכנרת!
    הדבר הכי מרגש אותי שלמעשה {אינני יודע אם חשבת על זה}
    הפכת את ירידת מפלס הכנרת למטאפורה של מצב קיומי:
    שֶׁמִּתְמַלֵּא אוֹ מִדַּלְדֵּל עַל פִּי מִפְלַס הַהוֹדָיָה…

    האם אנו תלויים במפלס ההודיה? אם מודים – יש מים
    אם לא –
    מתים מצמא—

  6. יעל רוזן-בר שם

    מאוד יפה

  7. סבינה היקרה,

    עוד מעט נוכל לקרוא יחד ולהתענג על העיתון היומי שיודיע לנו על עליית המפלס מדי יום!!!
    באמת כבר מרגישים את הסתו ( ולדידי בקושי היה כבר קיץ).
    מה, באמת יש כבר חצבים?
    אני שותל בעדניות שלי שוב בצלים – אולי יפרחו?

    • משה, איך אתה נוגע בבצלים האלה? הם לא שורפים?! כן, הם פורחים, וגם חבצלות החוף– שוה ללכת לים לראות ולהריח אותם.

      • מה פתאום שורפים, סבינה? נדמה שורפים רק בצלצלי מאכל כשחותכים אותם ( בצלי החצבים גם רעילים), – הם לא שורפים, רק נותנים תקווה ללפריחה יפה.

  8. כל מילה, לוקחת.
    מודה אני כל יום על מה שהיה כי ברור לי שתמיד, אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע.

  9. רונית בר-לביא

    אני מודה על התזכורת היפה שבשיר הזה, סבינה.

    השמחה נהדרת כשהיא אמיתית, וההודייה מעצימה אותה.

    אני קוראת את "פוליאנה" עכשיו ..

השאר תגובה ל רות בלומרט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג